"מציצים" - מה נשאר ומה השתנה? עם ד"ר מירי טלמון

ד"ר מירי תלמון סוגרת מעגל ושואלת מה מ"מציצים" עדיין חי בקולנוע הישראלי, ומה נשטף אל לים הנשייה כשהמשפחה, האישה והאתניות תפסו את מקום החבורה הגברית הצברית.

בהרצאה החותמת של הקורס על "מציצים" כסרט פולחן, ד"ר מירי תלמון, מרצה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, חוזרת לשאלת הפתיחה - מהו סרט פולחן בהקשר הישראלי - בעקבות תפיסתו של אומברטו אקו את סרט הפולחן כקולאז' אינטרטקסטואלי של ארכיטיפים. היא טוענת ש"מציצים", בשונה מסרטי פולחן ביזריים, מבטא דווקא מכנה משותף רחב ומיינסטרים של ישראליות, ומשמש - יחד עם הלהקה, גבעת חלפון, חגיגה בסנוקר ועוד - כפורום תרבותי לדיון חוצה-דורות על הזהות הקיבוצית. עיקר ההרצאה בוחן את התמורה התרבותית: המעבר מסדר יום שמעמיד במרכזו את החבורה הגברית, הצברית וההומוגנית, אל קולנוע וטלוויזיה שבמרכזם המשפחה, חיי הרגש, הסולידריות הנשית והביטוי האותנטי של מורשות אתניות, דתיות ופלסטיניות. ראוי להאזנה לכל מי שמתעניין בקולנוע הישראלי, בסוציולוגיה של הזהות הישראלית ובאופן שבו סרטים הופכים לטקסים תרבותיים.

תובנות מרכזיות

• סרט הפולחן הישראלי שונה מהמודל הביזרי/טראשי המערבי: במקום לפנות לתת-תרבות מצומצמת של "יודעי חן" כאקט חתרני, "מציצים" מבטא מכנה משותף רחב ומיינסטרים, ומשודר בהקשרים טקסיים קולקטיביים כמו יום העצמאות.
• "מציצים" נבחר באופן דמוקרטי-רייטינגי על ידי הישראלים להקרנה ההמונית בפארק הירקון בחגיגות היובל למדינה - והאומצים אותו כאובייקט פולחני הם דווקא הדורות הבאים, לא בני הדור שצפו בו בבכורה.
• התמורה המרכזית בקולנוע הישראלי היא מעבר מסדר יום של העם, המרחב הציבורי והחבורה (כמטונימיה לקולקטיב) אל סדר יום של משפחה, זוגיות, רגש ומרחב פרטי אינטימי - מעבר המתאים מאוד גם לאמנות הטלוויזיה.
• בקולנוע העכשווי הנשים כבר אינן אובייקט לחליפין בין-גברי אלא להפך - הן הופכות את הגברים לאובייקט, ובולטת סולידריות נשית חוצת-דורות בין אמהות לבנות, שכבר נבטה בשנות התשעים בסרטים כמו "שחור" של חנה אזולאי-הספרי.
• מה שמודחק ב"מציצים" - האתני, הדתי, המזרחי, הפלסטיני והסכסוך - הפך למרכז השיח הקולנועי, ופרץ בגל אוטוביוגרפי של יוצרים המספרים את מורשתם האתנית: קוסאשווילי הגרוזיני, יובל דלשד האיראני, ורונית ושלומי אלקבץ המרוקאים.