להגיד כן לעצמנו [דברי על זה יותר]

פרק הסיום של הפודקאסט: שיחה כנה על האומץ לעזוב את המוכר והבטוח ולהתמסר לשינוי, גם כשמפחיד.

בפרק הסיום ליאת רגב פותחת במונולוג אישי על הצעד האמיץ של עזיבת מקום עבודה יציב ומוכר, בהשראת מונולוג של אמיר פרישר גוטמן ז"ל על 'חוזה מחודש עם החיים'. היא משלבת מושגים מעולם היוגה שלמדה (אפריגרהה, סוואדהיאיה, סתיה) על חוסר היקשרות, למידה עצמית וכנות, ועל כך שהשגרה והאוטומט תוקעים אותנו. אורחת הפרק, השחקנית ואשת התוכן שלי בן יוסף, מספרת על המעבר שלה לאירלנד בעקבות הצעת עבודה של בן זוגה מגוגל, על עזיבת התיאטרון הקאמרי אחרי שלוש וחצי שנים, ועל חוויה טראומטית בטיסה שבה הייתה בטוחה שהיא הולכת למות. הפרק מיועד למי שעומד לפני שינוי גדול ומפחד לעזוב את המוכר, ומציע פרספקטיבה על איך הישרדות מולידה יצירתיות ואומץ.

תובנות מרכזיות

• כל דבר שמערער את המוכר מפחיד, גם אם המוכר הזה רע — 'הוא לפחות הרע והמוכר שלי'; מצב לא טוב שאנחנו תקועים בו מתבטא גם בגוף ומביא בסוף מחלות.
• כשאנחנו אומרים 'לא' למישהו אחר אנחנו אומרים 'כן' לעצמנו, וההפך — אמירת 'כן' לאחרים היא לעיתים קרובות 'לא' לעצמנו.
• יצר ההישרדות הוא מנוע יצירתיות עוצמתי: הפודקאסט עצמו, וכן פרץ היצירתיות של שלי, נולדו דווקא מתוך מצוקת הקורונה והצורך לשרוד.
• ההצלחה של שלי באודישנים אחרי המעבר לחו"ל נבעה משינוי פנימי בלבד — לא נהייתה מוכשרת יותר אלא הגיעה באנרגיה 'קילרית' ומחויבת, אחרי שסיפרה לעצמה נרטיב מעצים.
• מלמדים אותנו לא לעזוב משהו עד שיש ביד משהו אחר, אבל לפעמים צריך להיות 'רעבים לדבר הבא' — מי ששבע עד הסוף לא יוצר.