יושב ראש יד ושם דני דיין מסביר אצל גואל פינטו מדוע יד ושם פותח לראשונה מרכזים חינוכיים מחוץ לישראל דווקא בגרמניה, ומדוע גלוריפיקציה של פושעי מלחמה באוקראינה הפכה אותו ל"אויב" ברשימה לאומנית.
בפרק זה מארח גואל פינטו ב"גם כן תרבות" את יושב ראש יד ושם דני דיין סביב ההכרזה על פתיחת מרכזים חינוכיים ראשונים של יד ושם מחוץ לישראל, במינכן עם שלוחה בלייפציג. דיין מסביר מדוע נבחרה דווקא גרמניה - הסמליות של הקמת מרכז במדינת המרצחים ובעיר שבה צמחה התנועה הנאצית, ועל רקע עלייתה של מפלגת הימין הקיצוני בגרמניה. השיחה נוגעת בגלוריפיקציה של פושעי המלחמה כמו אנדרי מלניק שקבורתו מחדש בקייב בנוכחות זלנסקי עוררה ביקורת חריפה, ובכך שדיין צורף בעקבותיה לרשימת "אויבי אוקראינה". דיין מבחין בין הכחשת שואה גלויה לבין עיוות השואה והגלוריפיקציה של פושעי מלחמה, ומדגיש שיד ושם מחויב רק לאמת ההיסטורית ולא יהפוך למוסד למלחמה באנטישמיות. הפרק מומלץ למתעניינים בזיכרון השואה, באנטישמיות עכשווית ובגיאופוליטיקה של מזרח אירופה.
תובנות מרכזיות
- יד ושם פותח לראשונה מרכז חינוכי מחוץ לישראל - במינכן עם שלוחה בלייפציג; הבחירה בגרמניה היא סמלית: הקמת מרכז במדינת המרצחים ובערש התנועה הנאצית, על רקע התחזקות הימין הקיצוני שם.
- דיין מבחין בין הכחשת שואה גלויה - שכמעט אינה קיימת בעולם המערבי המכובד - לבין עיוות השואה, שהוא נפוץ הרבה יותר: למשל גלוריפיקציה של פושעי מלחמה או טענות ש"אצלנו כולם עזרו ליהודים".
- הפלישה הרוסית לאוקראינה הביאה לתחייה של לאומנות אוקראינית קיצונית בעלת סממנים אנטישמיים, הכוללת הפיכת משתפי פעולה עם הנאצים כמו אנדרי מלניק לגיבורים לאומיים בטקס ממלכתי.
- דיין מתעקש שיד ושם נשאר עצמאי לחלוטין מהפוליטיקה הישראלית ומחויב רק לאמת ההיסטורית, גם כשהיא מתנגשת עם האינטרסים של ההסברה והדיפלומטיה הישראלית.
- מרכז החינוך לא נועד להילחם באנטישמיות או בעליית הימין הקיצוני באופן ישיר, אך עצם קיומו ולימוד השואה יתרמו תרומה משמעותית גם למלחמה באנטישמיות וגם לביצור הדמוקרטיה הגרמנית.
האם לפתוח את המרכזים האלה דווקא בגרמניה זה לא קצת preaching to the choir - הטפה למשוכנעים?