מנכ"ל מוזיאון ישראל: "יש אנשים עם אינטרס להאשים את המוזיאון בחילופי מנהלים"

ערב מצעד הגאווה בירושלים, מנחה המצעד אלעד ברנוי ושיר האבן, שנייה מהדקירה ב-2015, מספרים למה המאבק חזר להיות מאבק על ביטחון אישי.

פרק יומי של מגזין התרבות 'גם כן תרבות' עם גואל פינטו, ערב מצעד הגאווה בירושלים תחת הכותרת 'דורשות ודורשים שינוי'. האורח הראשון הוא אלעד ברנוי, איש כאן תרבות שינחה את מצעד הסיום מול הכנסת, שמספר על הדרך מבית דתי ויציאה מהארון ועד עמידה על הבמה, ומדגיש שבעקבות רגרסיה ועלייה באלימות נגד הקהילה המאבק חזר להיות מאבק על ביטחון אישי כמו לפני עשרים שנה. אליהם מצטרפת שיר האבן, שהייתה במצעד 2015 בו נרצחה שירה בנקי בידי ישי שליסל, ומופיעה בסדרה 'הייתי שם' של גל רז; היא מתארת את הטראומה, את התמונה המפורסמת של הסכין מילימטרים מגבה, ואת ההימנעות שלה עד היום מהפגנות והתקהלויות. הפרק רלוונטי למאזינים שמתעניינים בקהילה הלהט"בית, בזיכרון מצעד 2015 ובמצב הביטחון האישי בישראל של היום, והוא שווה האזנה בזכות העדויות האישיות הכנות והרגשניות.

תובנות מרכזיות

• אלעד ברנוי גדל בבית דתי, ולדבריו עצם המחשבה שיהיה מחוץ לארון ויעמוד על במה מאחורי הכנסת לייצג קהילה נראתה לו פנטזיה בלתי נתפסת.
• לפי הדוברים, בשנים האחרונות חלה רגרסיה רצינית ביחס ללהט"בים, והמאבק עבר מסוגיות 'טכניות' כמו חתונה חזרה למאבק על ביטחון אישי כמו לפני עשרים שנה, על רקע אלימות מאורגנת וממוסדת.
• שני אירועים טראומטיים חקוקים בזיכרון הקהילה: הטבח בבר נוער שעדיין לא פוענח, ורצח שירה בנקי במצעד הגאווה ב-2015.
• שיר האבן מתארת שבזמן הדקירה לא ידעה ממי הסכנה ולא הצליחה לתפוס את גודל הפחד, ושעד היום, 11 שנה אחרי, היא נמנעת בקפידה מהפגנות והתקהלויות שמעוררות מחלוקת.
• אלעד מספר על יציאה מהארון בפני אביו הדתי שכלל לא ידע מה זה 'הומו' אך מיד חיבק ואהב אותו, וקרא לזה 'היציאה הטובה ביותר מהארון בהיסטוריה'.