שיחה עם המשורר הרולד שימל. על חבריו חדווה הרכבי ויהודה עמיחי. שירה והשראה יחד עם נדב הלפרין
3 בפברואר 202600:55:42
האזן לפרק
ניתוח מעמיק · AI מתמלולנוצר אוטומטית מתמלול Whisper
המשורר הרולד שימן, בגיל 91, בשיחה אינטימית על חברות, שירה, אובדן, ועל חבורת המשוררים הירושלמית שעיצבה את חייו.
פרק זה הוא שיחה אינטימית עם המשורר והמתרגם הרולד שימן, החולק זיכרונות מחבורת המשוררים הירושלמית המכונה "המשפחה", שכללה את יהודה עמיחי וחדווה הרכבי. שימן מספר על היחסים האישיים והיצירתיים עמם, על ההתמודדות עם אובדן, ועל תהליכי כתיבה ועריכה. זוהי הזדמנות נדירה לשמוע תובנות ואנקדוטות ייחודיות מאחד מאחרוני דור הנפילים של השירה העברית, על החיים שמאחורי המילים.
תובנות מרכזיות
- יהודה עמיחי הגדיר את חבורת המשוררים הירושלמית כ"משפחה" ולא כקבוצה ספרותית, כדי להדגיש את הקשר האישי העמוק והתמיכה ההדדית ביניהם, בניגוד לסצנה התל אביבית.
- שימן אינו חש כ"מוהיקני האחרון" למרות שרבים מחבריו הלכו לעולמם; הוא מרגיש שהם ממשיכים לחיות בתוכו כחלק בלתי נפרד מגופו ומהווייתו.
- הקשר ה"משפחתי" בחבורה כלל גם מעורבות עמוקה בתהליכי היצירה; שימן, למשל, סייע בעריכת טיוטות ספרה האחרון של חדווה הרכבי לבקשתה, מתוך רצון שהספר יצא במיטבו.
- לדעת יהודה עמיחי, המוזיקה של באך לא הייתה "מוזיקה" אלא "תרגילי מוזיקה" - אנקדוטה המדגימה את זווית הראייה הייחודית והבלתי מתפשרת שלו.
- חדווה הרכבי ניסתה לסייע לחברתה להתמודד עם אבל דרך השירה, מתוך הבנה עמוקה שלכוח המילים יש יכולת ריפוי, גם במצבים הקשים ביותר.
השאלה הבולטת בפרק
"יש לך לפעמים איזו תחושה כזאת שאתה מועיקן האחרון?" – שאלה זו מובילה לתשובתו המרגשת של שימן על כך שכל חבריו שהלכו לעולמם ממשיכים לחיות בתוכו.