פרק 34 - התמודדות עם משבר האמון בשעת מלחמה

תלמיד-לוחם מספר שאיבד אמון במערכת ובצבא, והרב רא"ם הכהן עונה: בלי נאמנות אי אפשר לנהל חברה או צבא, ועדיין חובה לתת אמון בסיסי במפקדים לצד ביקורת ולקיחת אחריות.

הפרק נפתח בשאלה ששלח תלמיד מישיבת עתניאל, לוחם ותיק, שמתאר אובדן אמון במערכת הצבאית והכללית — תחושה שהכל נשען על כתפי בודדים והחלטות נראות לעיתים רנדומליות. הרב רא"ם הכהן בונה תשובה סביב מושג הנאמנות: אמון באדם, באדם בחברו ובה' (אברהם, 'והאמין בה''), ומזהיר ש'בטלו אנשי אמנה' אינו גזרה שצריך לקבל אלא קריאה לבנות חברה נאמנה — החל מנאמנות האדם לעצמו ולבת זוגו. הוא מצביע על שבר אמון במערכות רבות, כולל העולם הרבני ובתי המשפט, ומדגיש שעל אף המשבר חייל חייב לתת אמון במפקדיו (בעקבות תשובת הרב הרצוג ב'היכל יצחק'), למעט פקודה בלתי חוקית בעליל. החלק השני עוסק במתח שבין 'כאן ועכשיו' של מלחמת קיום לבין הצורך באופק רוחני ומחשבות ארוכות — דרך רבי עקיבא ומשה רבינו — תוך אזהרה שהאופק לא יקהה את ההתמודדות עם הכאב. הפרק מתאים למי שמתמודד עם אכזבה ממוסדות, לאנשי מילואים, ולמי שמחפש עוגן אמוני-מעשי בתוך תקופת מלחמה.

תובנות מרכזיות

• אי אפשר לנהל חברה, זוגיות או צבא בלי נאמנות; 'בטלו אנשי אמנה' אינו גזרה לקבל אלא אזהרה שמחייבת אותנו לבנות נאמנות מחדש.
• הנאמנות נבנית מבפנים החוצה: נאמנות האדם לעצמו, אחר כך לבת זוגו, ומשם לחברה כולה.
• חייל חייב לתת אמון בסיסי במפקדיו גם בתוך משבר אמון, כדברי הרב הרצוג — אחרת אי אפשר לנהל קרב — והגבול היחיד הוא פקודה בלתי חוקית בעליל ('דגל שחור'), שיש להיזהר מאוד מלהרחיב אותו.
• ביקורת חריפה ולקיחת אחריות אינן סותרות את האמון; לגיטימי לדרוש התפטרות של מי שכשל ב-7 באוקטובר, כי 'אחריות זה לא אשמה'.
• מנהיג חייב לראות אופק רוחני ('ראה את העתיד בהווה' של רבי עקיבא) אך בלי שהאופק יקהה את ההתמודדות עם הכאב הקיומי — כפי שמשה דרש מה' להציל למרות שידע שסופו להושיע.