אקשיבה פרק 35-שקיעה בתורה וקיומה בעת מלחמה

תלמיד שנוסע מחר לצבא שואל את הרב אם זה ביטול תורה, והרב משיב שיציאה למלחמת מצווה היא קיום תורה ולא ביטולה.

בפרק זה תלמיד ישיבה שעומד להתגייס למחרת שואל את הרב האם היציאה לצבא נחשבת ביטול תורה, והאם תקלות רוחניות בצבא (עירוב בנים ובנות, פגיעה בשמירת שבת ובכשרות) צריכות להרתיע. הרב מבסס שהתורה היא 'על מנת לעשות ולקיימה', שמלחמת מצווה מחייבת את הכל לצאת — כולל תלמידי חכמים ושבט לוי — וכי העוסק במצווה שאי אפשר לעשותה בידי אחרים אינו מבטל תורה אלא מקיימה. הדיון נוגע בעומק במושג 'אין אדם מייאש עצמו מן התורה', בקשר בין תפילין של יד לתפילין של ראש כסימן ללוחם הראוי, ובהקבלה בין התפתחות הקורבנות והתפילה לקביעות השראת שכינה. בסיום הרב מסביר מדוע חתם על עצומה הקוראת לגיוס. מתאים לבני תורה, מתגייסים ולכל מי שמתחבט בשאלת תורה מול שירות צבאי.

תובנות מרכזיות

• הרב טוען שהיציאה למלחמת מצווה אינה ביטול תורה אלא קיום תורה: 'אתה מקיים תורה ואתה לא סוגר את הגמרא — הגמרא נשארת פתוחה', בהסתמך על הרמב"ם שהעוסק במצווה שאי אפשר לעשותה בידי אחרים חוזר לתלמודו.
• דמות הלוחם הראוי נמשלת לדוד המלך — 'בשעה שיושב בבית המדרש מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיוצא למלחמה מקשה עצמו כעץ' — ולמי שאינו מפסיק בין תפילין של יד (שורש, פנימיות הלב) לתפילין של ראש (ענפים).
• עיקרון 'אין אדם מייאש עצמו מן התורה': התורה היא הוויה רצופה ללא הפסק, ולכן החוזר מהצבא לבית המדרש אינו מברך שוב ברכות התורה — הלימוד נשאר מציאות קבועה גם בהיעדרו הפיזי.
• הרב מקביל בין התפתחות הקורבנות (מבמות ספונטניות לאש תמיד קבועה על המזבח) להתפתחות התפילה (מתפילת חנה היחידנית לשלוש תפילות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה) — שניהם מעבר מספונטניות לקביעות של השראת שכינה.
• הרב מבחין: 'אין מצוות מלחמה אבל יש מלחמת מצווה' — כאשר באים להילחם בנו זו מלחמה על ייחוד השם, ולכן הוא חתם לא 'על עצומה' אלא כדי להוציא מן העיוות הטוען שתלמידי חכמים פטורים ממנה.