אוכל נפש - פרק 6 - כדי לומר ’לא’ - צריך לדעת לומר כן

למה דווקא מי ששומרות דיאטה בשליטה הכי קשוחה הן אלו שנשברות הכי חזק — ומה זה מלמד על אכילה רגשית, ריצוי וגבולות פנימיים.

בפרק האחרון בסדרה שירי כהן עוסקת בקשר שבין אוכל לרגש דרך נושא השליטה והגבולות. היא פותחת בניסוי הפסיכולוגי המפורסם מ-1980 (אוניברסיטת טורונטו), שבו דווקא שומרי הדיאטה אכלו הרבה יותר אחרי ששתו מילקשייק עתיר קלוריות — כי בחשיבה דיאטטית קיימות רק שתי אופציות: שליטה מוחלטת או חוסר שליטה מוחלט. מכאן היא מקשרת בין הקושי לומר 'לא', נטייה לריצוי במערכות יחסים, ובדידות פנימית לבין אכילה רגשית. הפרק מיועד בעיקר לנשים המתמודדות עם אכילה רגשית ודיאטות חוזרות, ומציע מבט חומל וגבולות פנימיים גמישים במקום מאבק שחור-לבן.

תובנות מרכזיות

• בניסוי טורונטו 1980 דווקא שומרי הדיאטה אכלו פי כמה אחרי שתיית מילקשייק עתיר קלוריות — כי ברגע שיצאו מ'שליטה מוחלטת' לא נשארה להם אופציה אחרת מלבד 'חוסר שליטה מוחלט'.
• ככל שמנסים לאחוז בשליטה בכוח ובצורה שתלטנית, כך היא מתפזרת בין הידיים — והדבר נכון לאוכל, לכסף ולחינוך הילדים.
• ריצוי הוא בעצם ניסיון לשלוט ברגשות של האחר; וככל שאני מבטלת את עצמי כדי שהשני יהיה מרוצה, כך הוא דווקא פחות מרוצה ואני מאבדת שליטה.
• ראשי התיבות 'אכבר' — עייפות, כעס, בדידות ורעב — הם המצבים שמובילים לאיבוד שליטה, וכדאי לזהות אותם לפני שהם מגיעים לקצה.
• היכולת לומר לעצמי 'לא' בצורה רגועה מתחילה דווקא מהיכולת לומר לעצמי 'כן' — להרשות לעצמי לאכול הכל מתוך לגיטימציה, ומשם הסירוב נובע מבחירה ולא מכפייה.