קשר חזק עם הילדים שלנו ומבצע סודי "סושי" | אָבּוּק עם אביטל בשן

מדריכת הורים שהבת שלה הכריחה אותה לעלות לרשת מסבירה למה דווקא בגיל ההתבגרות הילדים צריכים אותנו הרבה יותר, לא פחות.

יואחנן, מחבר הספר 'אבוק — להיות אבא הסיפור האמיתי', מארח את אביטל בשן, מדריכת הורים ויוצרת תוכן ואמא לשלושה, לשיחת היכרות ראשונה על הורות בגובה העיניים. אביטל מספרת איך נכנסה לתחום ההדרכה בזכות רצון לגדל את ילדיה אחרת מהילדות שלה, ואיך הבת שלה הושיבה אותה לשיחה ושכנעה אותה לעלות לרשת בתקופת הקורונה למרות התנגדות וחששות. הם דנים באתגר של להיות מטפלת וגם אמא כשהגבולות מיטשטשים והילדים מבקשים 'אמא, די, תפסיקי', ובהבחנה של הילדים מתי הם הולכים לאבא ומתי לאמא. עיקר השיחה נוגע בשמירה על ערוץ תקשורת פתוח לקראת גיל ההתבגרות — שלב היפרדות שבו ילדים זקוקים להורים יותר ולא פחות. הפרק מתאים להורים שמחפשים שיחה כנה, לא תיאורטית, על הקשר עם המתבגרים.

תובנות מרכזיות

• מה שהכי חסר להורים זה עוד הורה שמדבר איתם בגובה העיניים ודוגרי — לא עוד הרצאה, מאמר תיאורטי או סיסמה.
• ככל שילדים גדלים נוטים לחשוב שהם צריכים אותנו פחות כי הם עצמאיים — אבל בדיוק להפך, הם צריכים אותנו הרבה יותר, רק לא בסגנון 'הורות הליקופטר'.
• טריקת דלת וגלגול עיניים בגיל ההתבגרות הם לרוב ההפך ממה שהם נראים: 'הדבר האחרון שאני רוצה זה להיות לבד' או 'אני לומד משהו חדש ולא מסוגל להודות בזה'.
• ילדים מבחינים מתי ללכת לאיזה הורה — לפעמים רוצים את 'הסיפור' והחפירה האוהבת ולפעמים מענה נקודתי וקצר; הערך הוא ב'גם וגם'.
• המסר 'אבא/אמא פה, אפשר לדבר על הכל' צריך לחזור בתדירות גבוהה יותר ככל שהילדים גדלים, ולהיות מוכח גם במעשים ובנוכחות — לא רק במילים, וללא שיפוטיות וללא אשמה.