האינתיפאדה הראשונה הציבה לראשונה בפני ישראל את העלות הישירה של הכיבוש - מנהלית, צבאית ותדמיתית - בתקופה שבה עוד לא הייתה 'קהילת תורמים בינלאומית' שתממן את השליטה בפלסטינים.
לוי קושר את אוסלו לרגע גאופוליטי רחב יותר של חד-קוטביות אמריקנית שאחרי קריסת ברית המועצות, אותו רגע שאיפשר גם את סיום האפרטהייד בדרום אפריקה ואת תהליך השלום בצפון אירלנד.
ההיחלשות ההיסטורית של אש"ף - שגורש מכווית בעקבות תמיכתו בעיראק ב-1991 ואיבד את ההנהגה לטובת ההנהגה הפנימית באינתיפאדה - אפשרה לישראל לקוות לעסקה 'בזול' עם פחות ויתורים.
לוי מציג עמדה של אי-דטרמיניזם: לטענתו מה שקורה בעזה הוא 'התקדמות טבעית' של ההיגיון הציוני אך לא התוצאה הבלתי נמנעת היחידה.
לוי מזכיר ערוצים אחוריים מוקדמים עם אש"ף עוד בשנות ה-80, כולל דמויות שנרצחו בעקבותיהם, ואת ההכרה הפורמלית של רייגן באש"ף ב-1988 לאחר הצהרת אלג'יר.

השאלות שחוזרות

האם ההבנה שיצטרך לבוא פתרון מדיני לפלסטינים תמיד הייתה קיימת בתודעת המעמד השליט בישראל, או שזה היה רעיון חדש שנולד בתחילת שנות ה-90?

הזמן כאורח / יצירת קשר

קישורי יצירת קשר מאומתים

כל פרק שלך יכול להפוך למאמר שגוגל מדרג ושמנועי ה-AI מצטטים. כך מאזינים חדשים מוצאים אותך - מהארכיון שכבר הקלטת.