פרשת שבוע - הרב אלישע אבינר

תובנות הזהב מהארכיון

• התורה אינה ספר היסטוריה: לפי אבן עזרא 'אין מוקדם ומאוחר בתורה', והקב"ה לא ירד על הר סיני כדי לספר עובדות אלא כדי לקדש אותנו וללמד דעת, מוסר ומידות.
• ההסבר הראשון (אבן עזרא): אחרי הציווי למחות את עמלק עלולים היינו לחשוב שיש עימות בין ישראל לכל האנושות — לכן הוקדמה פרשת יתרו ללמד שאין שנאה לאומות, ויש להכיר טובה לחסידי אומות העולם 'ודומים לו'.
• ההסבר של אור החיים הקדוש: הצעת יתרו לסדרי המשפט מלמדת שיש באומות העולם חכמים ונבונים — ומכאן שלא 'מרוב חוכמת ישראל' נבחרנו אלא 'לחסד עליון ולאהבת האבות'.
• התורה אינה באה לתת לנו סדרי מנהל ושלטון תקינים — את אלה אפשר למצוא בכל מערכת משפט שבאומות (כפי שהראה יתרו) — אלא לקדש אותנו ולהדריך בדרכי מוסר שיקרבו אותנו לבורא, כדברי הר"ן בדרשותיו.
• הסבר שפת אמת: 'דרך ארץ קדמה לתורה' — יתרו מסמל את עבודת ה' מתוך השכל וההכרה האנושית באמת, ומתן תורה הוא מדרגה שמעליה: עבודת ה' מתוך קיום רצונו ושליחותו.
• הקדוש ברוך הוא אינו אומר לבני ישראל 'תתגברו על הפחד' אלא מתחשב בפחדם ומחפש דרך עוקפת כדי שלא יצטרכו להתמודד עם מלחמה.
• רש"י ואבן עזרא והרמב"ן חלוקים על טיב הפחד — חשש שיברחו חזרה למצרים הקרובה, או חשש ממלחמה ישירה עם הפלשתים — אך שניהם מסכימים שהמדבר נבחר כדי להימנע ממלחמות.
• ספורנו מיישב את הסתירה בין 'חמושים' וביד רמה לבין הפחד: לעם היו אמצעים, נשק ויכולת, אך הבעיה הייתה נפשית — 'לא היה להם אומץ לב', כי 'לא נוסו באלה'.
• לפי אבן עזרא, דור יוצאי מצרים הורגל לסבול עול ושפלות עבדים ולכן נרפה וחסר אומץ; לכן סבב ה' שימותו במדבר עד שיקום דור בעל 'נפש גבוהה' שלא ראה גלות ויוכל להיכנס לארץ.
• הרמב"ם במורה נבוכים רואה בכך עיקרון רחב: ה' משתמש ב'אמצעים חינוכיים' ובעצות זמניות המתחשבות בחולשות (כמו הקורבנות), וההליכה במדבר נועדה לא רק לעקוף קשיים אלא לחסן ולאמץ את הנפש.
• ארבע לשונות הגאולה ('הוצאתי, הצלתי, גאלתי, לקחתי') מכוונות כנגד שלושה רובדי הגלות שבברית בין הבתרים — גירות, עבדות ועינוי — והגאולה מתוארת מן הכבד אל הקל, הפוך מסדר השתעבדות.
• מאפיין הגֵר לפי המהר"ל וה'שפת אמת' הוא שאין לו גואל ואין מי שמגן עליו; לכן הקב"ה אומר 'וגאלתי' — אני אהיה הגואל הקרוב שלכם, ולכן 'וגאלתי' נכתב בלא לציין ממה.
• המטרה 'ולקחתי אתכם לי לעם' מלמדת שהיחס לקב"ה הוא כעם ולא כדת — יחידה לאומית; לכן, אומרים מגדולי ישראל, לא ניתנה התורה לאבות כפרטים אלא לעם ישראל.
• הביטוי 'המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים' מבטא את הפלא הגדול לפי הנצי"ב: עם של עבדים מגושמים בחומר ולבנים התעלה בזמן מועט עד שהגיע לדעת את ה' — זו גאולה רוחנית ולא רק שחרור גופני.
• הרלב"ג מדגיש שההשגחה האלוקית נועדה גם לקנות לעם 'הטובות הנפשיות' ולהצילו מ'הרעות הנפשיות' (האמונות הנפסדות) — הוצאה ממצרים 'על כנפי נשרים', במהירות ובקלות נפלאה, כדי שיהיו ראויים לקבל את התורה.
• רש"י מסביר שהחזרה על השמות בפתיחת ספר שמות באה מתוך חיבה — בני ישראל נמשלו לכוכבים שהקב"ה מוציאם ומכניסם במספר ובשמות.
• הרמב"ן מסביר ש'ואו החיבור' ב'ואלה שמות' והחזרה על השמות נועדו לחבר בין סוף ספר בראשית לבין ספר שמות, ולסמן את תחילת הגלות.
• על פי הספורנו השם מבטא את צורתו ואישיותו של האדם; כל עוד בני ישראל היו צדיקים בעלי דמות עצמית — שמותיהם נשמרו, ועל כן 'כל ימיהם היו לא מעורבים'.
• בגלות ובעבדות נמחקת האישיות והשם נעלם — העבד הוא מספר ופונקציה ('זה עובד פה וזה עובד שם'), ולכן בפרק א' התורה מעלימה את שמות אמרם, יוכבד, ומרים.
• השמות חוזרים ומתגלים רק בפרק ו', עם תחילת הגאולה והיציאה ממצרים — אז כל אחד מתחיל לקבל את זהותו בחזרה.
• המהר"ל מבאר שראובן לא היה ראוי למלכות משום ש'פחז כמים' — מנהיג צריך יציבות, חוסן פנימי וזקיפות קומה, ולא תכונות בלתי־יציבות.
• היכולת להודות בטעות היא תנאי להנהגה: מנהיג בעל ביטחון עצמי מופרז שמתעקש ולא מודה בטעותו עלול להוביל את העם לאסון, ומי שלומד מטעויותיו ומתקן את דרכיו מכשיר עצמו למלכות.
• לפי המהר"ל, מי שמולך על יצרו ושולט בעצמו — כפי שעשה יהודה כשהודה — מוכיח שיש לו 'קבלות' על הנהגה עצמית, ולכן ראוי להנהיג את כלל ישראל.
• הצלת יוסף מלמדת שתפקיד המלך להגן על העם ולהצילו מן העושקים, ויהודה גילה רגישות ואחריות כלפי גורלם של בני אדם וכלל ישראל.

ועוד 6 תובנות לאורך הפרקים…

השאלות הבולטות בארכיון