כוחה של מילה: נדרים, בריתות, שבועות, ברכות וקללות [עושים תנ״ך]

/ שאלות נפוצות על הפרק

על מה הפרק הזה?

בפרק של 'עושים תנ"ך' משוחח יותם שטיינמן עם פרופסור נועם מזרחי מהאוניברסיטה העברית על כוחה של מילה. הם ממשיכים את סיפור יפתח הגלעדי אל מלחמת האחים בשבט אפריים, ומנתחים את מבחן ה'שיבולת', המקרה היחיד במקרא שממנו לומדים על הבדלי דיאלקט בין דוברי העברית הקדומה. מכאן עוברים המשתתפים להגדרת מושגי היסוד: ברכה, קללה, נדר, שבועה וברית, כפעולות דיבור שמעצבות את המציאות. מומלץ למתעניינים בתנ"ך, בלשון ובעולם התרבותי של העת העתיקה.

מהן התובנות המרכזיות מהפרק?

מבחן ה'שיבולת' הוא העדות היחידה במקרא להבדלי דיאלקט בעברית הקדומה: אנשי אפריים לא יכלו לבטא את העיצור ש', ואופן ההגייה, ולא רק תוכן המילה, קבע אם אדם יחיה או ימות במעברות הירדן. · בעולם המקראי השפה נתפסת ככלי היחיד של האדם לעצב את המציאות, בעולם שבו הוא חסר אונים מול הטבע (עוד לפני פניצילין), ולכן ברכה או קללה אינן איחול בלבד אלא מחוללות שינוי ממשי. · קללה אינה ההפך של ברכה במובן הפשוט: היא נגזרת מ'קל', מקל בערכו של אדם ומזלזל בו, ולכן היא גם ההפך של כבוד (מלשון 'כבד', משקל ונוכחות). · נדר קשור ל'נזר'/הינזרות והוא הקדשה כלפי האל; שבועה היא דיבור מחייב שיכול להיות גם בין אדם לחברו ('החוזה של העולם העתיק'), בעולם שבו למילה הנאמרת יש יותר משקל מלמילה הכתובה.

מתיאור הפרק

פרק חדש בעושים תנ"ך, והפעם: המשך ישיר לסיפורו המטלטל של יפתח הגלעדי - אבל מזווית אחרת לא רק עוד סיפור מלחמה, מנהיגות או טרגדיה אישית הנובעת מנדר שנאמר בפזיזות, אלא מסע אל אחד הרעיונות המרכזיים ביותר במקרא: כוחה של המילה. מה היה כוחה של מילה בעולם העתיק? איך ניתן לדמיין עולם בו למילים לא היה רק תפקיד תקשורתי אלא כוח, ממשי או מאגי, לעצב את המציאות? איך ייתכן שמילה אחת קובעת חיים ומוות? מה מלמד אותנו מבחן ה"שיבולת" המפורסם בסיפור יפתח על זהות, שפה וכוח? מה אפשר ללמוד מכך על העולם העתיק? בהמשך נצלול לעולמן של הברכות, הקללות, השבועות, הנדרים והבריתות במקרא. מה ההבדל בין ברכה לקללה? מדוע בני העולם ה