פרק off-topic שמנסה להוכיח באמצעות נתונים אובייקטיביים מדוע אי-הכללתו של מאנו ג'ינובלי ברשימת 75 הגדולים בכל הזמנים היא שערורייה.
זהו פרק בונוס ו-off topic של פודקאסט הפנטזי, שאינו עוסק בפנטזי אלא בטענה האישית של המנחה: מאנו ג'ינובלי הוא אנדרייטד (מוערך בחסר) ולכן בטעות לא נכלל ברשימת 75 השחקנים הגדולים בכל הזמנים של ה-NBA. המנחה, אוהד מוצהר של סן אנטוניו ספרס שמדרג את מאנו כשחקן מספר 2 שלו אחרי טים דנקן, מקפיד להבהיר שהוא לא יסתמך על תחושות סובייקטיביות או על בחירות All-Star, אלא על נתונים אובייקטיביים מ-Basketball Reference, פלוס-מינוס ו-on/off. הטיעון המרכזי נשען על נט רייטינג: מאנו מחזיק במקום הראשון בכל הזמנים (10.2) מאז שהחלו לעקוב אחר הנתון ב-1997. הפרק רלוונטי לחובבי NBA אנליטי ולמי שאוהב ויכוחים מבוססי-סטטיסטיקה על מורשת שחקנים.
תובנות מרכזיות
- מאנו ג'ינובלי מחזיק במקום הראשון בכל הזמנים בנט רייטינג (10.2) לאורך כל הקריירה הארוכה שלו, החל מגיל 25 ועד גיל 40, מאז שהחלו לעקוב אחר פלוס-מינוס בשנת 1997.
- ההסבר ש'הוא פשוט שיחק לצד כוכבים' לא מספיק: גם כשמורידים את דנקן מהמשוואה, הנט רייטינג של מאנו הוא 7.5 - נתון שעדיף על הקריירה של לברון ג'יימס ושקול לקבוצה במקום השלישי בליגה.
- מאנו שיחק רק כ-54% מהדקות שלו לצד טים דנקן, כך שכמחצית מהקריירה שלו עברה לצד הרכב NBA ממוצע או פחות מממוצע.
- המנחה מסביר שמאנו 'אנדרייטד' לא מתוך תחושת ציבור עמומה אלא ביחס למדד מדיד וקונקרטי: מי שבחר את רשימת ה-75 חושב שהוא לא נכנס, והמנחה חולק על כך.
- השורש לחוסר ההערכה, לטענת המנחה, הוא הטיה קוגניטיבית בשם 'קיבוע פונקציונלי' - מאנו הוא מודל נדיר של שחקן מצליח שלא תואם לאף אחת מהתבניות המוכרות של סופרסטאר, ולכן המוח מתקשה לתפוס אותו ככזה.
אם מאנו ג'ינובלי נבחר רק פעמיים ל-All-Star ופעמיים ל-All-NBA, ושחקנים כמו טוני פארקר וקרל אנתוני טאונס זכו בהרבה יותר בחירות, איך בכל זאת אפשר לטעון שהוא טוב יותר מהם וראוי לטופ 75?