ד"ר אוהד לנדסמן

החוקר אוהד לנדסמן מספר איך אהבת קולנוע ביתית הפכה לקריירה אקדמית, ולמה הקולנוע הדיגיטלי והאנימציה ראויים לאותו כבוד כמו הקלאסיקות.

בפרק הפתיחה של הפודקאסט של בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב, המנחים אופר ליברגל ודנה מארחים את ד"ר אוהד לנדסמן, מרצה וחוקר קולנוע שהשלים דוקטורט ב-NYU. הוא משחזר איך אהבת הקולנוע שלו נולדה דווקא בבית, מתוך צפייה ביתית ואיסוף קלטות VHS, ולא בהכרח באולמות הקולנוע. הוא מתאר את דרכו האקדמית — לימודי משפטים שלא התאימו לו לעומת ההתלהבות מקורסי הקולנוע, המעבר ל-NYU וההבדלים בין הוראה בישראל לארצות הברית, והדמויות שהשפיעו עליו כמורה. הפרק מתאים לסטודנטים לקולנוע, חובבי תולדות הקולנוע ומי שמתעניין בקולנוע דיגיטלי ובאנימציה כתחומי מחקר לגיטימיים.

תובנות מרכזיות

• הסינפיליה של לנדסמן קשורה לפטישיזם ולאיסוף — הוא עדיין שומר קלטות שאינן ניתנות לניגון, מתוך אהבה לרעיון שהדברים שייכים לו, תחושת בעלות שאבדה בעידן הדיגיטלי.
• רגעי הצפייה המכוננים שלו היו לבדו בבית על מסך קטן (כמו 'תות בר' של ברגמן ו'תפוז מכני' של קובריק), ולא פחות משמעותיים מצפייה משותפת באולם.
• ב-NYU הוא הבין מהו 'גרֶדג'ואט קורס' — שלושה קורסים בלבד בסמסטר, קריאה יסודית של ספר משיעור לשיעור, וזה שינה לחלוטין את ההבנה שלו בטקסטים כמו האונטולוגיה של הדימוי של אנדרה באזן.
• מורה טוב לא חייב להיות מומחה בתחום של הסטודנט — חשוב יותר שיהיה קורא טוב; עיקרון שלקח מריצ'רד אלן ומיישם בהוראתו.
• הקולנוע הדיגיטלי נכלא בשיח של 'משבר' ומוות, ולנדסמן מבקש להציגו כפותח אפשרויות; השאלה כבר אינה 'מה זה קולנוע' אלא 'איפה ומתי הוא מתרחש'. במקביל האנימציה יצאה מ'הגטו' שלה וחווה רנסנס אמנותי גלובלי.