פרק 57: טראמפ דוחף להרחבת הסכמי אברהם, מעמד הביניים מתפרק, ואמריקה נגד חוות השרתים

גילי בימן ויונתן אדירי טוענים ש'האירוע הגדול' של שלושים שנות שגשוג מעמד הביניים הסתיים, ומפענחים מה זה אומר על החוזה בין אזרחים לשלטון, לתאגידים ולמהלך של טראמפ במזרח התיכון.

בפרק זה של 'שולחן ארבע' מנהלים גילי בימן ויונתן אדירי שיחה רעיונית על שבירת החוזה החברתי במערב: המעבר מכלכלות יצרניות וועדי עובדים חזקים לכלכלה של מיליארדרים, אפס ביטחון תעסוקתי ובינה מלאכותית. הם שואלים האם מעמד הביניים היה בכלל 'תקלה היסטורית' של 35 שנות אחדות אינטרסים בין עובדים לבעלי הון, ומציעים לאזרחים לחשוב על עצמם כ'בעלי מניות' במדינה ולא כ'אזרחים מנוהלים'. אדירי מקשר את הכל ל'טרנד' של סיום עידן יציב שאפיין את ילידי אמצע שנות ה-70 עד ה-80, ומספק ניתוח מדיני מפורט של המהלך האמריקאי באזור — סנקציות על איראן, הסכמי אברהם עם סעודיה וקטר, והזירות בלבנון ובעזה. הפרק מתאים למי שמחפש חיבור בין כלכלה, פוליטיקה ומגמות חברתיות עמוקות בעברית, עם זווית ביקורתית ולא ממסדית.

תובנות מרכזיות

• אדירי טוען שהרטוריקה התאגידית של 'אנחנו משפחה' מזויפת — חברות הייטק מאמצות אותה רק בזמנים טובים אך מפטרות 20% מהעובדים ברגע אחד, ולכן עדיף לומר בכנות 'We are not a family, this is a workplace'.
• התזה המרכזית: 'האירוע הגדול' של שלושים שנות שגשוג (נפילת הגוש הסובייטי, גלובליזציה, ייצור זול בסין, דיפלציה בעלות המחיה) הסתיים, וכל התופעות החברתיות שמדברים עליהן הן מופעים של אותו זרם תת-קרקעי של שבירת החוזה.
• פרשת מנהל הכספים של טראמפ — 3,711 עסקאות במניות בסמיכות להחלטות ממשלתיות — מובאת כסימן שאולי המשטר הוא 'קלפטוקרטיה' (שלטון של גנבים), ושהציבור 'נרמל' זאת מרוב עייפות.
• ניתוח גיאופוליטי: לדעת אדירי, חזרת 'הסכמי אברהם' לרטוריקה של טראמפ נובעת מהלהיטות של מדינות האזור לבקש ממנו לא לתקוף שוב את איראן — והוא דורש בתמורה (קוויד פרו קוו) שסעודיה וקטר יחתמו על נורמליזציה.
• איראן, לטענתו, הרוויחה דווקא מכך שהתנהגה כ'בעל בית שהשתגע' — היא פגעה בתשתיות אזרחיות ואנרגיה (כור גרעיני קוריאני באבו דאבי, איום על מתקני התפלה סעודיים) ולא רק 'דפקה בגג', וכך הרתיעה את שכנותיה.