ארבעה אלבומים וגעגוע: עם מיכאלה חזני ויתיר מפריים דה אלבום | #21

המארחים מנתחים את האלבום החדש של הארי סטיילס שמפצל את הדעות — מהלך אינדי-דאנס אמיץ שזנח את הפופ הרדיופוני, והשאלה אם הקהל שלו בכלל רצה להיות 'מודגר'.

פרק 21 פותח רשימת ביקורות על ארבעה אלבומים חדשים — הארי סטיילס, ברונו מארס, גורילז וקזינו — וברובו מתמקד באלבום הרביעי של הארי סטיילס, שיצא כמעט ארבע שנים אחרי קודמו. המארח האורח מיכאל החזני והמנחה מתווכחים אם זהו מהלך אמיץ או מאכזב: אלבום אינדי-דאנס מתחכם, אחיד וקוהסיבי מבחינת סאונד, אבל כמעט בלי להיט רדיופוני, עם הסינגל הפותח כחריג הבולט. הדיון נוגע בטקסטים שנחשבים לא מספיק חשופים, בתקופת החיפוש העצמי של האמן (כולל ההד לליאם פיין ולברלין), ובהשוואה למהלכים דומים של רוזליה, ביונסה ודוז'ה קאט. הפרק מתאים למאזינים שאוהבים ביקורת פופ עכשווית מעמיקה ושיחה על מה קורה כשאמן שובר שמאלה ומשנה ז'אנר.

תובנות מרכזיות

• הדעות חלוקות על האלבום משום שהקהל ציפה להמשך הליטל-פופ הרדיופוני וקיבל אינדי-דאנס מתחכם בלי להיטים ברורים, רחוק לחלוטין מהאלבום הקודם.
• המנחה טוען שזה אינו אלבום עצלני או מזלזל בקהל אלא ניסיון 'להדגיר' אותו — והשאלה האמיתית היא אם הקהל של הארי, שברובו צעיר, בכלל רוצה להיות מאותגר.
• ההשוואה לרוזליה ממסגרת את הסטייה: רוזליה עברה כ-180 מעלות עם אופרה ושירה ב-13 שפות והביאה משהו בלתי צפוי, ואילו הסטייה של הארי מורגשת פחות חדשנית — נגיעות דיוויד בואי מוכרות.
• ברמה ההפקתית המנחה מוצא את האלבום מעניין יותר מהקודם, בזכות סאונד אחיד ועקבי, גם אם הליריקה נחשבת חלשה יותר.
• פיץ'פורק נתן ציון נמוך-בינוני (כ-5.4) בעוד רולינג סטון דירג גבוה — מה שממחיש כמה הביקורת המקצועית עצמה מפוצלת על המהלך.