גיים צ'יינג'ר

שרון קנטור יוצאת מטריילר של משחק נרטיבי בשם 'מיקסטייפ' כדי לשאול מה בכלל הופך חוויה למשחק, ולמה הגיימינג הפך לתעשייה התרבותית הגדולה בעולם.

בפרק הזה מ'סקרנית' של כאן, שרון קנטור מארחת את דני בייקון – מעצב, מפתח ומקים תחום לימודי המשחקים בבצלאל ובאוניברסיטה העברית – לשיחה על משמעות הגיימינג כמדיום אמנותי. נקודת הפתיחה היא הטריילר של 'מיקסטייפ', משחק נרטיבי בעל אסתטיקת שנות ה-90 על שלושה חברים שמסיימים תיכון, שמעלה את השאלה האם זה משחק או צורה קולנועית אינטראקטיבית חדשה. השיחה נעה בין ההיסטוריה של המדיום (שצמח מתוך מגבלות טכניות ויוצרים מתחום מדעי המחשב, בדומה לראשית הקולנוע של האחים לומייר) לבין ההתבגרות שלו לכדי אמנות הנלמדת באקדמיה. בייקון מסביר את מבנה התעשייה – ההבחנה בין הפקות 'טריפל-איי' ענקיות ל'אינדי', והנתון המרשים שתעשיית המשחקים מוערכת בכ-200 מיליארד דולר, בגודל של מוזיקה, טלוויזיה וקולנוע יחד. הפרק מתאים למי שסקרן להבין למה הגיימינג כבר אינו תחביב נישתי אלא מנוע תרבותי וכלכלי מרכזי.

תובנות מרכזיות

• תעשיית המשחקים מוערכת בכ-200 מיליארד דולר ושווה בגודלה למוזיקה, טלוויזיה וקולנוע יחד – צמיחה שהתרחשה בעיקר ב-10-15 השנים האחרונות.
• הכיוון ההיסטורי התהפך: פעם משחקים היו 'סייד פרודקט' של קומיקס וקולנוע, והיום סדרות כמו The Last of Us ו-Fallout הן אדפטציות של עולמות שנולדו במשחקים.
• כמו ראשית הקולנוע של האחים לומייר, גם המשחקים התחילו כהפגנה טכנולוגית (גימיק) ורק כשהטכנולוגיה התבססה התאפשר לספר סיפורים אמיתיים ולמשוך יוצרים-אמנים.
• בייקון טוען שגם כדורגל הוא בעצם מנגנון עיצובי-נרטיבי גאוני: בלי הסיפור, הקהילה, ההיסטוריה והדמויות סביבו אף אחד לא היה צופה באנשים מקפיצים כדור.
• הקמת תחום לימודי המשחקים בבצלאל מסמנת רגע של 'התבגרות הסוגה' – הכרה במשחקים כמדיום אמנותי שווה ערך לקולנוע ולמדיומים אחרים.