עמוס עוז, חודשים ספורים לפני מותו, מספר על 'אותו הים' — הספר היחיד שלו שאליו הוא חוזר ובו הוא לא עד הסוף מאמין שהוא שלו.
הפרק, מסדרת הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי (כאן), עוסק בספר 'אותו הים' של עמוס עוז ומבוסס על שיחה ארוכה שהמראיינת והעורכת ערכו עם עוז בחדר הכתיבה שלו בערד — שיחה שהתקיימה חודשים ספורים לפני שהלך לעולמו. עוז מתאר איך הספר נולד בכפר נידח בקפריסין, איך 'יצא לו משליטה' והפך מרומן מתוכנן לטקסט היברידי בשורות קצרות וחרוזים, ומדבר על החיים, המוות, האהבה, התשוקה והיתמות שבלב הספר. לצד קולו של עוז משולבים קטעי קריאה (בקול קובי מידן) ופרשנות של סופרים וחוקרי ספרות כמו אתגר קרת ושירי חדד, שמסרבים לתמצת 'על מה הספר' ובמקום זה מצביעים על מה שמרתק ומחדש בו. מתאים לאוהבי ספרות עברית, למעריצי עוז ולכל מי שמתעניין במלאכת הכתיבה והעריכה ובמפגש האינטימי בין סופר ליצירתו.
תובנות מרכזיות
- עוז מעיד ש'אותו הים' הוא הספר היחיד שלו שאליו הוא חוזר וקורא — כי בכל שאר ספריו הוא או חש שהיום היה כותב טוב יותר, או חושש שלא יכתוב כך שוב; רק על ספר זה הוא מסתכל 'כמו פרה שהמליטה שחף', בלי להאמין עד הסוף שהוא שלו.
- המבנה הייחודי של הספר נולד במקרה: בכפר נידח בקפריסין עוז כתב לעצמו בכל ערב רשימות לעבודת המחר בשורות קצרות ולפעמים בחרוזים, וכך הבין שלא יֵצא מזה רומן וגם לא ספר שירה — אלא משהו שלישי.
- לפי עוז, מלאכת היצירה האמיתית היא לא הכתיבה אלא המחיקה: 'לכתוב כל אחד יכול, והעבודה האמיתית זו המחיקה' — כמו פַּסל המסלק שכבות מאבן עד שמתגלה הצורה; הספר מלא 'לבן' וכל מילה בו מוצדקת.
- עוז מתאר את עצמו כפקיד ולא כאמן עם מוזות: קם לפני הזריחה בארבע, יוצא להליכה בחושך כדי 'להחזיר דברים לפרופורציה', ומתחיל לכתוב מתוך סקרנות — לשאול 'מה היה לו הייתי הוא, מה היה לו הייתי היא'.
- החידוש בספר הוא ההדדיות: לא רק הסופר יודע הכל על הדמויות, גם הדמויות יודעות עליו ומדברות אליו — אלבר מבקר את מאמריו הפוליטיים, ודיטה מטיחה בו ישירות על שבית 45 שנה 'שבעה' לאמו שאיבדה את עצמה ועזבה אותו בגיל צעיר.
כשמבקשים מעמוס עוז ומהסופרים האחרים לספר 'על מה הספר הזה', כולם מסרבים — והוא משיב במילה אחת: 'על החיים ועל המוות', ובגרסה הארוכה 'על אהבה, על תשוקה, על תסכול, על יאוש, על געגועים, על חלומות — הדברים הפשוטים והגדולים שמהם עשויים החיים'.