סיפור האהבה של יגאל שוורץ

על מה הפרק?

עורך הספרות הבכיר יגאל שוורץ חושף שהעריכה היא מערכת יחסים אינטימית של אהבה ובגידה שנמשכת עשרות שנים, ולמה לדעתו אי אפשר להפריד בין הסופר לכתיבה שלו.

שוורץ מנפץ את הקלישאה שהעורך הוא טכנאי ניטרלי: לדבריו העורך הוא סוכן כפול, נאמן בו-זמנית לסופר ולקורא, וגם מין מאהב-פסיכולוג-גננת שמנהל יחסים אינטימיים לאורך עשרות שנים. הוא מתעקש, בניגוד לרוח מיטו, שאי אפשר להפריד בין האדם לבין מה שהוא כותב, ושסופר בלי שפה ובלי עולם פשוט לא צריך עורך. מתחת לשיחה החמה על אהבת ספרות רוחשת טענה נוקבת יותר: שהסיפור הגדול של הספרות העברית נגמר, ושפוליטיקה של זהויות וקולוניאליזם צנזרו אותו. נשארת פתוחה השאלה אם עורך ששומע כל הזמן את קולות הסופרים בראשו מסוגל בכלל לשמוע את הקול של עצמו.

/ תובנות מרכזיות

• העורך הוא סוכן כפול: נאמנותו נתונה בו-זמנית לסופר, שאת קולו הייחודי עליו לחשוף, ולקורא, שאסור שהסופר יאבד אותו בדרך.
• וידוי חשוף: הוצאות חדשות, משפחתיות או נובוריש שוכרות אותו כמעין תכשיט כדי לקנות מוניטין ותו-תקן של איכות, בעוד ההוצאות הוותיקות מעולם לא נזקקו לו.
• הוא מציג את עצמו כעורך היחיד בארץ שהסופרים נודדים בין הוצאות יחד איתו, במקום להישאר קבועים במקום אחד.
• טענה תרבותית נוקבת: הסיפור הגדול של הספרות העברית, זו של הסופר כצופה לבית ישראל, נגמר, ופוליטיקה של זהויות וקולוניאליזם צנזרו אותו.
• על יואל אופמן: אופמן הפיקח הרס את אופמן היכול לאהוב, ולכן בכתיבתו צריך להוציא את השכל מכל המשחק.

ניתוח מאת מערכת פודקאסט·ישראל, מבוסס תמלול אוטומטי של הפרק. על המתודולוגיה והמגבלות