מאיה דיסיאטניק, אחת משתי התצפיתניות ששרדו את כיבוש מוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר, מספרת דקה אחר דקה מה ראתה על המסכים מהשעה 6:30 ועד שהמחבלים הגיעו לדלת החמל.
הפרק מתעד את עדותה של מאיה דיסיאטניק, תצפיתנית במוצב נחל עוז ואחת משתי הניצולות מתוך החמל שבו נכחו תשע תצפיתניות בבוקר 7 באוקטובר. דרך קולה והקלטות רשת הקשר, הפרק משחזר בסדר כרונולוגי את אותו בוקר: מהערכת המצב המרגיעה של מפקד הגזרה, דרך מטח הטילים והחדירה הקרקעית, ועד למצור על החמל וכיבוש המוצב בפחות מחצי שעה. זהו סיפור על אשמת ההישרדות, על תחושת ההפקרה של עמדה שאי אפשר היה להגן עליה, ועל הרשלנות שקדמה לאסון. מומלץ למי שמבקש להבין את התמונה מבפנים — מנקודת המבט של החיילות שראו הכל ולא נשמעו — ולזכור את 15 התצפיתניות שנרצחו ואת 52 הנופלים במקום.
תובנות מרכזיות
- בהערכת המצב בשעה 5:30 מסר מפקד הגזרה שאין צפי להפרות סדר, ואף ניתנה הוראה מלמעלה שלא לעלות על ציר בורמה (הכביש הצמוד לגדר) עד השעה תשע — סימן מטריד שלא הובן בזמן אמת.
- היו סימני אזהרה מבצעיים שלא תורגמו להיערכות: 'ריקון עמדות' של חמאס לאורך הגזרה, תופעה חריגה שבדרך כלל מבשרת ירי טילים.
- התצפיתניות המשיכו להכריז ולדווח ברשת הקשר גם כשהמחבלים כבר היו בתוך המוצב וצלפו במצלמות שלהן — עד שאמצעי התצפית הושבתו לחלוטין סביב השעה 7:15.
- ברגעים הראשונים כל תצפיתנית חשבה שהמתקפה מתרחשת רק בגזרה שלה, ורק תוך שניות הבינו מהמסכים שכל הגזרות 'מתמלאות באדום' בו-זמנית — הבנה שהמתקפה כוללת וחסרת תקדים.
- מאיה מתארת שהמוצב — גדודי, גדול ו'על הנייר עם הרבה כוחות' — נכבש בפחות מחצי שעה, וכ-18 חיילות וחיילים שלא נלחמו נדחסו לחדר הקטן והמרוחק ביותר מדלת החמל.
למה דווקא אני שרדתי? — השאלה שמלווה את מאיה בכל יום הולדת שלה ושל חברותיה שנפלו, ומתוכה נובעת אשמת ההישרדות והרצון לספר כדי שלא נשכח.