עמירן דביר

מוזיקאי שניגן בחתונות מגיל ארבע, למד בסלבודקה ובפונוביץ', שימש כעוזר אישי לרב דרעי — ומספר איך הבין שאי אפשר לחיות בלי לימוד תורה.

בפרק הזה מראיין מוטי רובינשטיין מארגון אחוות תורה את אמירן דביר, מוזיקאי וכותב טור פרשת שבוע שעשה את המעבר מעולם הישיבה לעולם המעשה. דביר מספר על דרכו: בית לא דתי ברמת גן, חזרתו בתשובה של אביו והמעבר לחינוך תורני, לימוד בישיבות סלבודקה ופונוביץ' (שם זכה לשבת ליד הרב שטיינמן), ובמקביל נגינה על פסנתר מגיל ארבע. הוא מתאר איך פיצל את חייו בין הלימוד לבין הנגינה, איך עבד כעוזר אישי בלשכתו של הרב אריה דרעי, וכיצד מתוך כל אלה צמחה אצלו ההבנה שאי אפשר לחיות בלי לימוד. מתאים למאזינים שמתעניינים בסיפורי מעבר מעולם הישיבה, במוזיקה החסידית ובדמות חרדית 'שנויה במחלוקת' שמצליחה לחבר בין שני העולמות.

תובנות מרכזיות

• המעבר מבית לא דתי ברמת גן אל עולם הישיבות התחיל מהחלטה של האב לחזור בתשובה — דביר מתאר ש'אבי לוקח קו והולך איתו עד הסוף', וזה גרר את כל המשפחה.
• פסנתר הוא כלי תובעני שרק אחד מתוך אלף ילדים ממשיך בו ברצינות — דביר התמיד למעלה מעשר שנים מגיל ארבע, כשבמשפחה הנגינה קדמה אפילו לשיעורי הבית.
• בישיבה הגדולה דביר היה עומד שעות ליד הלהקות בחתונות, 'רושם במוח כל תו, כל צליל, כל אקורד' — לימוד עצמי מתוך התבוננות שעיצב את נגינתו.
• אמונה ש'כל מה שקורה הוא מלמעלה ולטובה' — גם כשהעיפו אותו מישיבה בעקבות הליכה לסרט, דביר אומר שמעולם לא כעס, כי זה היה חלק מהמסלול שהקב"ה רצה.
• מהרב שטיינמן שנרדם באמצע הבחינה והתנצל על שביזבז לו את הזמן, דביר למד ש'גם אפשר ללמוד מלראות צדיק ישן'.