07- ארגנטינה אלופת עולם

הרהור על האושר העצום והלא-רציונלי שחשתי בעקבות הזכייה של ארגנטינה במונדיאל, ומה החוויה הקולקטיבית הזו לימדה אותי על תשוקה, קהילה ועל עצמי.

אני מנתח את תחושותיי חודש לאחר הזכייה במונדיאל, ומתאר חוויה הדומה להתאהבות בנבחרת. אני מהרהר בגדולתו של מסי כגיבור מסוג חדש, צנוע ו'בחור טוב', ובוחן כיצד החוויה הקולקטיבית והתשוקתית הזו גרמה לי להבין ולהכיל טוב יותר תופעות כמו אמונה דתית. זהו פרק אישי ופילוסופי על המשמעות של ניצחון לאומי משותף.

תובנות מרכזיות

• השמחה על ניצחון קולקטיבי, שאין לי בו שום קרדיט, יכולה להיות חזקה ועוצמתית יותר מסיפוק על הישגים אישיים שלי.
• הצורך 'להאמין' במשחק, תוך השעיית הביקורתיות, הפך אותי למקבל ומבין יותר כלפי אמונה דתית והטקסים שלה, למרות שאינני מאמין.
• בניגוד לגיבורים ארגנטינאים מהעבר שהיו דמויות 'שבורות', מסי מייצג סוג חדש של גיבור - צנוע, משפחתי ופשוט, גם אם זה גורם לו להיראות 'טאמבל'.
• התשוקה שלי אינה לכדורגל באופן כללי, אלא נאמנות שבטית לקבוצות הספציפיות שלי, ארגנטינה והקבוצה השכונתית שלי.