יוצרת רב-תחומית שזנחה את מסלול זמרת האופרה ה"נכון" מספרת איך כל מה שהיא עושה מסתובב בסוף סביב דבר אחד — הקול.
פרק שיחה עם נעמי שגיא לוי, יוצרת רב-תחומית, פרפורמרית, עורכת ושדרנית רדיו בכאן 88, שגם הוציאה לאחרונה מוזיקה עם ניב לוי תחת השם "הילדים הנוראים" (Les Enfants Terribles). היא מספרת על הדרך מהמסלול הקלאסי — כינור מגיל חמש, מקהלות נוער, שירה ושאיפה להיות זמרת אופרה בלה-סקאלה — ועד שנפלטה מאותו מסלול וגילתה שמעניינים אותה תאורה, בימוי, טקסט ותקשורת לא פחות מהתווים. השיחה נוגעת בקריוקי כ"אג'נדה נגד זמרים ובעד השוו", בהבדל בין "ספורט" הנגינה הקלאסי לבין אמנות, ובחיפוש אחרי סאונד כמנוע של מוזיקאים. מתאים למי שמתעניין בעולם המוזיקה הקלאסית והעצמאית בישראל, בקריירה לא-לינארית של יוצרת, וביחס בין טכניקה לזהות אישית.
תובנות מרכזיות
- קריוקי, לדברי המראיין, הוא "אג'נדה נגד זמרים" ובעד החוויה ("השוו") — מורידים את הווקאל ונותנים לאנשים פשוט ליהנות מהשיר; דווקא זמרי אופרה, שנותנים הכל בלי אמצע, מבריקים בו.
- הזמרה הקלאסית קשורה לפרסונה באופן עמוק יותר מכלים אחרים — ולכן יוצר שרוצה להיות גם שחקן, מפיק ובמאי לא יסתפק בלשיר אריות; הפרסונה תמצא דרך החוצה.
- הגישה הקלאסית מתוארת כ"ספורט": לדעת את התווים זו המטרה מספר אחת, וזה משרת נהדר את שימור קטלוג בן 200-300 שנה — אבל היא לא מספקת ליוצרת שמתעניינת בתאורה, בבימוי ובמה הדמות מרגישה.
- סאונד הוא האלמנט שהכי חסר ושהכי מניע מוזיקאים — המראיין מתאר איך בנו הקטן, שניגן מפוחית, חיפש ויברטו וצליל מסוים בלי שום מושג תיאורטי, רק מתוך הצורך בסאונד.
- תרגיל לנגן "צליל אחד" בלבד, בלי קישוטים וסינקופות, התגלה כקשה במיוחד לנגנים צעירים — דרך ללמד מוזיקאים להתמקד באיכות הצליל עצמו ולא בתחכום.
יכולה לראות ערך בגישה הזאת? — שאלה שמובילה את האורחת להסביר שהמסלול הקלאסי ה"ספורטיבי" משרת נהדר שימור של קטלוג מוזיקלי ענק, גם אם הוא לא התאים לה אישית.