ניר ארז, נגן הטרומבון הראשון של הפילהרמונית הישראלית, מסביר למה הסוד לסאונד טוב הוא לא ציוד נכון אלא בריאות, הקשבה לגוף ולפנות מקום לצליל לקרות מעצמו.
בפרק הזה מתארח ניר ארז, נגן הטרומבון הראשון בתזמורת הפילהרמונית הישראלית מאז 2008 ומורה באקדמיה למוזיקה בתל אביב, לשיחה אישית ומקצועית על נגינה והוראה. ארז מספר על דרכו אל הכלי — מסקא-פאנק (להקת Real Big Fish) ועד הלימוד הקלאסי אצל מורהו דניאלה מורנדיני, נגן הטרומבון הראשון של לה סקאלה במילאנו, ועל הקבלה המטורפת שלו לתזמורת בגיל 19 בעודו משרת בתזמורת צה"ל. בלב השיחה עומדת תפיסת נגינה שלמה: שסאונד טוב הוא ביטוי של בריאות ושיווי משקל בין הגוף לכלי, ושתפקיד הנגן הוא לפנות מקום לצליל ולא לכפות אותו. הפרק מתאים לנגנים, תלמידי מוזיקה ולכל מי שמתעניין בעולם הפנימי של מוזיקאי מקצועי, והוא שווה האזנה בזכות הכנות והעומק שבו ארז חושף את התסכולים, הפציעות והסקרנות שמלווים את העשייה שלו.
תובנות מרכזיות
- סאונד טוב הוא ביטוי של בריאות ושל שיווי משקל בין הגוף לכלי — לא של ציוד נכון; השפתיים הן נקודת המפגש בין האוויר שבגוף לאוויר שבכלי.
- הפיתרון לבעיה נקודתית (למשל לחיצת שפתיים חזקה לצלילים גבוהים) עלול לפתור את הרגע אבל לפגוע בבריאות הנגינה לטווח הארוך — עדיף לפנות מקום לצליל מאשר לכפות אותו.
- למידה מסורתית ברוח החיקוי (לראות את המורה מנגן ולחקות) היא מיידית וחווייתית, ומבוססת קודם כל על ההבנה שהדבר אפשרי — כמו תינוק שלומד ללכת רק אחרי שראה מישהו הולך.
- הגוף הוא הרפרנס: ארז מנגן לפעמים עם אוזניות שמשמיעות מוזיקה אחרת (קולטריין מול קונצ'רטו קלאסי) כי הפידבק האמיתי אם הצליל נכון מגיע מתחושת הנעימות בגוף, מבפנים.
- להיות נגן ראשון בפילהרמונית בגיל 19 משמעו לנגן כמעט כל יצירה בפעם הראשונה ללא קרדיט מצטבר — על הבמה כולם שווים, מה שיצר סטרס עצום עד כדי תהייה למה הוא עושה זאת לעצמו.
- שמירה על שיווי משקל גופני בנגינה היא גם שיקוף של מצב נפשי: כשהלב סגור והסקרנות כלפי אחרים נעלמת — זה סימפטום שמשהו אינו מאוזן.
תגיד, אני יכול גם לנגן טרומבון? — שאלה ששואל המנחה את מורהו לפיתוח קול לגבי השילוב בין שירה לנגינת טרומבון, והתשובה שקיבל: כן, כל עוד אתה מבין שאלו מערכות תמיכה שונות — בטרומבון הצליל מתחיל בשפתיים ובשירה הוא מתחיל בגרון.