דיבייט שנון בסגנון קולג' אמריקאי: מה עדיף, מחזמר או אופרה — ומי בכלל זכאי להכריע.
רון זילברשטיין ועומר שונברגר מארחים את מאיין אבן — מחזאי, במאי ודרמטורג של תיאטרון החן (ופסיכולוג קליני בהתהוות) — לדיבייט בשאלה אם מחזות זמר טובים יותר מאופרה. הפרק צולל להיסטוריה של האופרה משנת 1600 בפירנצה ובוונציה, לקשר שלה לטרגדיה היוונית ולאקוסטיקה של תיאטראות עתיקים (כולל זיכרונות אישיים מבית שאן ומאפידאורוס שביוון). הצדדים מתעמתים על יחס הז'אנרים לקהל: טענה אחת היא שמחזמר הוא הפורמט הכי מצליח כיום בלונדון ובישראל ולכן רלוונטי, ומולה הטענה שהאופרה ירדה לערך 'מוזיאוני' ושירתה מבוססת על צרכים שכבר לא קיימים. בדרך עולים מלחינים כמו ורדי, פוצ'יני, וגנר, רוסיני וגרשווין. מתאים למי שאוהב מוזיקה, תיאטרון ודיונים תרבותיים מנומקים עם הומור.
תובנות מרכזיות
- האופרה נולדה סביב 1600 ככלי של חצר המלוכה — אליטיסטית מראשיתה, כניסיון לשחזר את הדקלום החצי-מושר של הטרגדיה היוונית.
- השירה ה'מוזרה' באופרה התפתחה מצורך אקוסטי אמיתי: למלא חלל ולהישמע עד השורה האחרונה באמפיתיאטרון פתוח, לפני הגברה — מה שהמשתתפים חוו בעצמם בבית שאן ובאפידאורוס.
- הטענה נגד האופרה היא שהיא איבדה רלוונטיות והפכה 'מוזיאונית', בעוד מחזמר ממשיך לתקשר עם הקהל ולכן מתורגם ומותאם לו (כמו העלאת 'שיקגו' בעברית בישראל).
- פופולריות אינה הוכחה לאיכות לפי צד אחד בדיבייט — נגישות וקלות הזנה לא בהכרח תורמות לערך האמנותי.
- רוסיני פרש מכתיבת אופרות בגיל 30 ומשהו והקדיש את עצמו לבישול, עד שעד היום יש מנות במטבח הצרפתי הקלאסי הקרויות על שמו — דוגמה להצלחה בשני תחומים.
מה היחס של עולם האופרה — בעבר ובהווה — לקהל, ומה האמנות שמוצגת על הבמה רוצה מהקהל שעומד מולה?