מדברים רעיונות עם משה פייגלין

על מה הפרק?

משה פייגלין טוען שגם שלוש שנים אחרי השביעי באוקטובר הציבור עומד להצביע שוב לאותם אנשים שהובילו אליו, ומציע במקום זאת דוקטרינה של זהות, חירות וכמה שפחות מדינה.

המפתיע הוא הטענה שדווקא מאז שישראל נעשתה בת בריתה של אמריקה אחרי 1967 היא הפסיקה לנצח מלחמות, היפוך גמור של ההנחה שהגיבוי האמריקאי הוא תנאי לקיום. פייגלין מערער על ההנחה שהימין הוא האלטרנטיבה לשמאל, וטוען ששני הצדדים הם שתי פנים של אותה קונספציה שהובילה לשביעי באוקטובר. השאלה שנשארת פתוחה, שהמנחה חוזר אליה שוב ושוב, היא אם שלושים שנה של צדק רעיוני לא הניבו שינוי, האם הבעיה ברעיונות, בנשא שלהם או בציבור. המתח האמיתי הוא בין הקריאה לחירות רדיקלית והפרטה לבין ההבטחה שדווקא היא תחזק את הזהות היהודית הקולקטיבית, גם אם המחיר הוא לאבד חלק גדול מהציבור.

/ תובנות מרכזיות

• הטענה הגאופוליטית הלא מובנת מאליה: ככל שגברה התלות בנשק האמריקאי כך פסקו ההכרעות - נלחמנו וניצחנו ב-48 בנשק צ'כי וב-67 בנשק צרפתי, ורק אחרי שנעשינו חברים של אמריקה הפסקנו לנצח.
• מסגור מחדש של האויב: לא שמאל מול ימין אלא שני צדדים של אותה קונספציה - אייזנקוט מייצג את הצד הביטחוני ונתניהו את הצד המדיני, ושניהם מבקשים עכשיו אמון לקדנציה נוספת אחרי שהביאו לשביעי באוקטובר.
• הדוקטרינה 'כמה שפחות מדינה, יותר יהדות פחות כפייה': הפרטת החינוך דרך שובר של כ-3,000 שקל לילד תחזק לטענתו דווקא את הזהות היהודית הקולקטיבית במקום לפורר אותה.
• האבולוציה הרעיונית שלו ב-30 שנה: החיבור בין זהות לחירות, 'אין חירות בלי זהות ואין זהות בלי חירות', רעיון שלא היה בשל בהגותו המוקדמת.
• ישראל כ-indigenous ששבה הביתה אחרי אלפיים שנה ושייכת למרחב, 'בלב של בריתות מהודו ועד כוש', כתחליף לדוקטרינת 'וילה בג'ונגל' של יהוד ברק.

ניתוח מאת מערכת פודקאסט·ישראל, מבוסס תמלול אוטומטי של הפרק. על המתודולוגיה והמגבלות