פרק 22. שיחה עם ניצן פינקו, כתבת וואינט, אשת רדיו ואקטיביסטית

ניצן פינקו, אשת רדיו ואקטיביסטית, מספרת איך כאב פרטי שלא הקשיבו לו הפך לתוכנית רדיו שנותנת במה לקולות מושתקים במוזיקה.

בפרק מארחים ירון כהן וחיים שמש את ניצן פינקו, שמשדרת כשמונה שנים ברדיו הקצה את התוכנית 'ראיות' המוקדשת למוזיקה קווירית, אנטי-גזעית ומודעת אקלימית, ושהפכה גם למגזין ('פנזין') הנתמך בקהילת פטריאון ובשיתוף עם ליה שפיגל. השיחה צוללת לסיפור האישי של פינקו: מחלת האנדומטריוזיס שאובחנה רק בגיל 29 אחרי שנים שבהן לא הקשיבו לכאב שלה, והדרך שבה היא תרגמה את חוויית ההשתקה לאקטיביזם שנותן במה ליוצרות וליוצרים שפחות נשמעים. לאורך הפרק מתפתח ויכוח ענייני ומכבד על שאלות של ייצוג, שוויון, סקסיזם בתעשיית המוזיקה והאם מתן מקום מובחן לקבוצה מסוימת מרחיב אותה או 'מקטלג' ומקטין אותה. מתאים למי שמתעניין במוזיקה ישראלית עצמאית, פמיניזם, ייצוג חברתי ובסיפורים אישיים שמאחורי האקטיביזם.

תובנות מרכזיות

• התוכנית 'ראיות' נולדה מתוך חוויה אישית של אישה שלא הקשיבו לכאב שלה, והיא מנסה לתת לסבל הזה משמעות דרך מתן במה לקולות מושתקים.
• פינקו טוענת שהדור שלה 'נירמל' את הרעיון שלהיות אישה זה לסבול, ושעל אישה לסתום את הפה ולהמשיך הלאה — תפיסה שהיא מבקשת לערער.
• לטענתה, כדי שיהיה שוויון צריך קודם להכיר ולומר בקול שאין שוויון, כי מוזיקאי ומוזיקאית שמתחילים מאותה נקודה אינם באמת באותו מקום בחברה סקסיסטית.
• 'ראיות' מוגדרת כתוכנית פוליטית ולא רק מוזיקלית — מטרתה לעורר מחשבה פוליטית ולתת במה דווקא למי שיש לו פחות במה במרחב התקשורתי המצומצם.
• חיים שמש מציע לפינקו להרחיב את העיסוק שלה מעבר לשקיפות מגדרית אל שקיפות חברתית רחבה — מעמדית, דתית ומגזרית — שאותה הוא מכנה 'המחלה הכי ממארת של התרבות'.