"אני מלווה משפחות שכולות"

סא"ל אלינור ברזני, שליוותה אלפי משפחות שכולות ודפקה על דלתות עם הבשורה הקשה מכל, מספרת איך נושאים את הכאב הזה שנים ועדיין נשארים אנושיים.

בתוכנית 'כאן מקשיבים', אורית נבון משוחחת עם סגנית-אלוף אלינור ברזני, קצינת נפגעים בכירה שליוותה משפחות שכולות מרגע ההודעה על הנפילה ושנים אחר כך. אלינור משתפת איך הגיעה לתפקיד אחרי שאיבדה חייל-חבר בשירותה כשלישה בסיירת גולני, מה ההבדל בין מודיעי הנפגעים ('אלה שדופקים בדלת') לבין קצינות הנפגעים שמלוות את המשפחות, ואיך מוסרים את ההודעה הקשה ביותר בנוסח לקוני ובביטחון. הפרק נוגע ברגעים הבלתי נשכחים שלה — אב שלא הצליח לקלוט שבנו נהרג, בית שבו רק הילדים נכחו, ומשפחה ששכלה בן שני. זוהי שיחת סיכום אישית לקראת פרישתה, מתאימה למי שמבקש להבין את הצד האנושי של מערך הנפגעים בצה"ל ואת מחיר הליווי של אובדן.

תובנות מרכזיות

• מפקדת אמרה לאלינור הצעירה אחרי שבכתה מול משפחה: 'הרגישות שלנו היא העוצמה שלנו' — ומאז היא מרשה לעצמה לבכות עם המשפחות, רואה בכך חוזק ולא חולשה.
• מערך הנפגעים בנוי משתי שכבות: מודיעי הנפגעים (לרוב אנשי מילואים, 'אלה שדופקים בדלת') שמוסרים את הבשורה, וקצינות הנפגעים שמלוות לאורך זמן את המשפחות, הפצועים ונכי צה"ל.
• מסירת ההודעה היא מקצוע נלמד: מודיע בלבוש אזרחי מוודא תחילה שמגיעים לדלת הנכונה, וההודעה נמסרת בנוסח לקוני ובביטחון, כי רק הודעה בטוחה יכולה להיקלט.
• לא מבשרים לילדים — כשאלינור נכנסה לבית שבו היו רק ילדים, היא נשארה והמתינה עד שהאם הגיעה מבלי לחשוף בפניהם את האסון.
• אלינור פוגשת בבית את בעלה, נכה צה"ל שנפצע בלבנון ואותו הכירה במסגרת התפקיד — ומדגישה שהתאהבה באדם, לא בנכה צה"ל; השותפות הזו היא מה שמטעין לה את הבטריה.