הרב שניאור גרוזמן | להתחבר לאלוקים גם כשמרגישים כבויים • פרשת עקב

כשהאורות נעלמים והכל מרגיש יבש ומנותק — פרשת עקב מלמדת איך להתחבר לקדוש ברוך הוא דווקא מתוך ה'דאון', בלי הרגש המוחשי.

הפרק עוסק במצב הרוחני המוכר של מעבר בין 'אורות' — רגעים של התרוממות והרגשת נוכחות אלוקית מוחשית (כמו בנעילה ביום כיפור או אחרי שיעור תורה) — לבין ה'דאון', תקופות שבהן הכל מרגיש יבש, מת ומנותק, ואין חשק לקום בבוקר, להניח תפילין או להתפלל. הרב בונה ניגוד מרכזי בין פרשת ואתחנן לפרשת עקב: ואתחנן מסמלת חיבור מוחשי, ראייה ומתנת חינם מלמעלה, ואילו עקב — מלשון העקב שברגל חסר התחושה — מסמלת את הזמנים היבשים שבהם אנחנו רק 'שומעים' ומאמינים אך לא חווים. הפרק מיועד למי שמכיר את הנפילה אחרי ההתרוממות הרוחנית ומחפש כלים להתחבר למצוות ולשליחות בעולם דווקא כשהרגש נעדר. הוא משלב את פירוש רש"י, דברי חז"ל על 'פני משה כפני חמה', ומשל העיוור באולם האירועים כדי להבהיר את ההבדל בין ראייה לשמיעה.

תובנות מרכזיות

• פרשת עקב נקראת על שם העקב שברגל — האיבר חסר התחושה והחיות — כדי ללמד שגם כשאנחנו עצמנו מרגישים 'יבשים' ומתים מבפנים, עדיין אפשר וצריך להתחבר למצוות.
• ואתחנן הוא מלשון 'מתנת חינם': משה רבנו מבקש הנהגה שבה האור מגיע מלמעלה גם כשלא מגיע לנו, לעומת עקב — מצב שבו אין את החיבור המוחשי הזה ועלינו לעבוד מתוך היובש.
• 'פני משה כפני חמה' — משה ביקש להכניס את ישראל לארץ בהנהגה ניסית ומוארת כמו שמש בצהריים, שבה כל המכשולים גלויים; כניסת יהושע לעומת זאת הצריכה מלחמות טבעיות וארוכות, כמו ניווט בלילה הדורש ציוד וזהירות.
• ההבדל המהותי בין הפרשות הוא בין ראייה לשמיעה: והראני (ואתחנן) זו חוויה מוחשית וברורה מול העיניים, ואילו תשמעון (עקב) זו הבנה ואמונה בלי החוויה החיה — 'אינה דומה שמיעה לראייה'.
• אצל הצדיקים העולם הוא ה'חידוש' והקדוש ברוך הוא הוא המציאות הפשוטה והוודאית, ואילו אצל רובנו זה הפוך — העולם החומרי מוחשי ופשוט, והאלוקות היא ה'חידוש' שצריך לחשוב עליו כי איננה בחושים.