שיעור הלכתי הדן בשאלה אם מותר למנוע טיפול מחולה סופני מיוסר ואם מותר להתפלל שייפטר כדי שיפסיק לסבול.
הרב פותח בשאלה אמיתית שנשאל ביום שישי על אב מבוגר במצב קריטי בבית חולים, האם לבצע החייאה ולהזריק אינסולין כדי להאריך את חייו אף שהוא מיוסר וגופו בקריסה. מן הגמרא ומהשולחן ערוך הוא מוכיח שמחללים שבת ועושים מלאכות דאורייתא אפילו על חיי שעה וספק רחוק, מכוח 'וחי בהם ולא שימות בהם', ולכן ככלל יש להחיות ולא להתייאש. הוא מביא את הציץ אליעזר ואת תשובת הרב חיים מייזליש שהורו להזריק אינסולין אף בשבת, ואת מאמר הגמרא 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו אל ימנע אדם עצמו מן הרחמים'. מנגד הוא מביא ראיה מהגמרא בכתובות על שפחת רבי שמנעה את תפילות החכמים כדי שרבי ייפטר מסבלו, וכן מספר חסידים, שבמצב של סבל גדול ללא סיכוי שיפור טבעי מותר להניח לדברים ולא לעכב את הפטירה. השיעור מציג את המורכבות בין חובת ההצלה לבין מצב של סבל חסר תוחלת.
תובנות מרכזיות
- מחללים שבת ועושים מלאכות דאורייתא אפילו על חיי שעה ועל ספק רחוק, מכוח 'וחי בהם ולא שימות בהם', ולכן ככלל יש להחיות חולה גם כשגופו בקריסה.
- אין משקרים לחולה ואומרים לו שבשר נבלה הוא כשר, כי 'על השקר אין רגליים' והוא עלול לגלות, לא להאמין, ולהימנע מאכילה עד שיסתכן.
- מהגמרא בכתובות על שפחת רבי שזרקה כלי ומנעה את תפילות החכמים לומדים שבמצב של סבל גדול ללא שיפור טבעי מותר להניח לדברים ולא לעכב את הפטירה.
- 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים' — אסור להתייאש מהחולה כל עוד יש סיכוי, ויש לעזור לו לחיות.
- הרב מצטט את האמרה 'טוב שברופאים לגיהנום' כאזהרה מפני רופא שמתייאש ומפסיק להתאמץ עבור החולה.
כיצד יכלה שפחתו של רבי, שהיתה צדקת גדולה, להתפלל שרבי ייפטר מן העולם ולמנוע מהחכמים שהתפללו שיחיה?