אמן רב-תחומי מספר איך דיוויד לינץ' לימד אותו לוותר על הצורך 'להבין' ולחוות אמנות כמו חלום — ולמה הוא נטש את החלום להיות סופר בלונדון כדי לשמח אנשים על במות אירועים.
פרק שיחה אינטימי ופתוח עם אמן רב-תחומי (זמר, כותב, מנגן קלידים, יוצר קליפים) המספר על מסע ההתאהבות שלו ביצירתו של דיוויד לינץ' — מ'טווין פיקס' ו'כביש אבוד' ועד 'מולהולנד דרייב' ו'ראש מחק'. דרך לינץ' הוא מנסח תפיסת אמנות שלמה: שהיגיון הסרטים הוא היגיון של חלום, שאין בהם 'תשובה נכונה', ושהקסם הוא דווקא בוויתור על הצורך להבין ובהנאה מהדרך. במקביל נחשף סיפורו האישי: ילד שחלם להיות סופר בלונדון, הפך לדי-ג'יי כדי לממן את החלום, וגילה שמוזיקה ושימוח אנשים הם הסוויט-ספוט האמיתי שלו. מתאים לחובבי קולנוע אמנותי, ליוצרים ולכל מי שמתעניין במתח שבין שאיפות אמנותיות ל'אומנות שמכניסה כסף'.
תובנות מרכזיות
- ההיגיון של דיוויד לינץ' הוא היגיון של חלום: דברים שלא יכולים לקרות במציאות, שכל צופה מפרש אחרת — אין 'מה טוב ומה רע', יש חלום שצריך לפרש.
- הקו המנחה של לינץ' לפי האורח הוא יצירת מסתורין — מוטיב הווילון האדום: משהו חסר שאתה לא יודע ולכן רוצה לדעת, ואת המסתורין אפשר ליצור דרך ארט, זווית צילום או תסריט.
- השחרור האמנותי הגדול היה לוותר על הצורך 'להבין' ולעבור להנאה מהחוויה — בעקבות אמירה של לינץ' 'תהנה מהדרך'; זה שינה לאורח את התפיסה כלפי קולנוע בכלל.
- סטנלי קובריק העריץ את לינץ' עד כדי כך שהקרין את 'ראש מחק' לשחקני 'הניצוץ' כדי להכניס אותם למוד של טירוף, ואמר שהיה רוצה שהוא היה זה שעשה את הסרט.
- המעבר מ'אמן מיוסר' שחלם להיות סופר בלונדון לזמר ודי-ג'יי לא היה ירידה אלא עלייה בהיררכיה הפנימית — תחושת שלמות מתוך שימוח אנשים, כולל חולים ומי שלא שפר עליהם גורלם.
האם יש 'תשובה' שצריך להבין בסרטי לינץ', או שצריך פשוט לחוות את החוויה ולא לנסות להבין אותה?