רפאל ביתאן מארח את: זיו יחזקאל - פרק 05

האמן זיו יחזקאל פורש את שורשיו — ילדות בקרית אונו, אם 'תיבת נגינה מהלכת', אב חזן שחזר בתשובה, ובית כנסת בבלי שעיצב את אוזנו המוזיקלית.

רפאל ביתאן מארח את זיו יחזקאל, מהמבצעים הבולטים בישראל של המוזיקה הערבית והפיוטים, לשיחת שורשים אישית. יחזקאל מתאר את ילדותו בקרית אונו של שנות השמונים — שכונת עולים ממרוקו, עיראק ותימן — את אביו שהיה שר בלהקה שכונתית עוד לפני שחזר בתשובה והפך לבקי גדול בהלכה, ואת אמו המרוקאית שהלחינה את 'פסקול חייהם' ושיש לה שיר לכל סיטואציה. הוא משחזר את התלמוד תורה האשכנזי שבו היה סולן במקהלה עד שהוצא ממנה כשקולו התחלף, ואת המעבר אל החזנות, המקאם וקריאת התורה בבית הכנסת הבבלי של אביו. הפרק מתאים למי שמתעניין במוזיקה מזרחית, חזנות, פיוטים ובסיפור התרבותי של דור שני לעולים.

תובנות מרכזיות

• המוזיקליות של יחזקאל ינקה משני מקורות בית: אב בעל אוזן רגישה שלמד לפתח את הצליל שלו 'על הטבע' עוד לפני שהכיר מקאמים, ואם מרוקאית שהלחינה ספונטנית שירים לכל מצב והנחילה תחושת קצב מתמדת.
• בבית הכנסת הבבלי של אביו, כל עוד הזקנים יוצאי בבל היו חיים, נשמר סגנון בבלי מקורי; משנפטרו, הנוסח הפך 'באופן טבעי' לירושלמי — בלי שמישהו הכריז על שינוי. יחזקאל מייחס את יכולתו לבטא טמפרמנטים בבליים לזיכרונות הילדות הללו.
• במוסדות החרדיים הפורמליים שבהם גדל, השאיפה היחידה הלגיטימית הייתה 'להיות גדול הדור' — מוזיקה נחשבה נחמדה לבית הכנסת אך לא קריירה.
• פייטנים מרוקאים מבוגרים תפסו את עצמם כתלמידי חכמים ולא כמוזיקאים; כדי לדבר איתם אי אפשר היה לפתוח בשיחת מוזיקה אלא בשאלה בלימוד — מה שמלמד על תפיסה עצמית של פייטנות כענף של תורה ולא של אמנות.
• דרכו של יחזקאל בערבית התחילה צנועה — מחמישה שירים בלבד שלמד 'על בורים' וחזר ושר בכל הזדמנות, מתוך פרפקציוניזם שמופנה דווקא אל מה שיש בו תשוקה גדולה יותר.