משיחיות וממלכתיות בעולמם של מייסדי המדינה

מסע אל דמותו של יצחק בן צבי — מנהיג, חוקר והיסטוריון שביקש להדביק 'עצם אל עצם' את שרידי העם היהודי, מפולטבה ועד נשיאות מדינת ישראל.

הפרק הוא שיחה עם עורכי הספר 'נשיא בעמו — חייו ופועלו של יצחק בן צבי' (בהוצאת יד בן צבי), ד"ר אמנון רמון וד"ר חנן חריף, בהנחיית יניב מזומן. השיחה עוקבת אחר חייו של בן צבי: ילדותו בפולטבה כבן לדור שני לציונות, השפעת אביו, התקרבותו להגות המרקסיסטית ולדמותו של בר בורוכוב, ביקורו הראשון בארץ ב-1904 ועלייתו ב-1907 עד התמקמותו בירושלים ושכונת רחביה. נדונים מערכת היחסים המורכבת שלו עם דוד בן גוריון, גלות אביו וחלק ממשפחתו לסיביר בעקבות פעילות הגנה ונשק, וכן השילוב הייחודי שלו בין מנהיג פוליטי לחוקר 'נדחי ישראל' — קראים, שומרונים, שבתאים ושבטים. הפרק מתאים למתעניינים בתולדות הציונות, בדור המייסדים ובהיסטוריה של ארץ ישראל.

תובנות מרכזיות

• בן צבי היה 'בן לדור שני לציונות' — אביו כבר היה פעיל ציוני שביקר בארץ פעמיים, ובן צבי ספג ממנו את אהבת הארץ וההיסטוריה בגיל צעיר.
• כבר בגיל 18, בעקבות ביקור בחפירות הארכיאולוגיות בתל גזר ב-1904, כתב ביומנו את הדימוי של הדבקת שריד אל שריד וחרס אל חרס כמשל להחייאת עם ישראל — 'עצם אל עצם, עד אשר יקום והיה לגוף אחד'.
• אביו וחלק ממשפחתו הוגלו לסיביר לתקופה בלתי מוגבלת לאחר שהמשטרה הצארית מצאה חומרי נפץ ונשק שהיו קשורים לפעילות ההגנה של פועלי ציון, ובן צבי עצמו נשא רגש אשם על כך.
• כעורכי הספר מדגישים, בן צבי לא היה חוקר אובייקטיבי או 'קר' — מחקרו נועד לתקף את רעיונותיו הציוניים, למשל ברעיון הרציפות ההיסטורית של היישוב היהודי בארץ.
• הוא נהג להרחיב את גבולות 'הכלל הישראלי' ולמצוא זיקות יהודיות גם בשבטים בדואים, אך נקט קריטריונים שונים כלפי קבוצות לא-יהודיות — בעקבות בורוכוב אימץ את הרעיון בדבר מוצא הפלאחים הערבים מבני ישראל הקדומים, רעיון שרווח בקרב אנשי העלייה השנייה.