איך כל המפה הפוליטית הישראלית, מימין ועד שמאל, התאחדה סביב קונספציית 'ניהול הסכסוך' שהותירה אותנו לא מוכנים לשבעה באוקטובר.
הפרק השמיני והאחרון של 'הסכת אוסלו' בוחן את מושג ה'קונספציה' שעלה מוועדת אגרנט אחרי מלחמת יום כיפור, ומיישם אותו על התפיסות שעיצבו את מקבלי ההחלטות בישראל ערב השבעה באוקטובר. המנחה, היסטוריון מהאוניברסיטה העברית, פותח בהודאה אישית כנה שגם הוא אחז באותה קונספציה ולימד אותה לסטודנטים שלו. הוא מתחקה אחר שורשי 'ניהול הסכסוך' מתפיסת משה דיין ב-1967, דרך נתניהו כאדריכל המרכזי שלה, ועד צבי מגוון רחב של דמויות: לפיד, בנט, בוגי יעלון, סמוטריץ', והאינטלקטואל מיכה גודמן עם רעיון 'צמצום הסכסוך'. הפרק מתאים למי שמבקש להבין לעומק, ובלי קיצורי דרך, איך הקונצנזוס הביטחוני-מדיני נבנה והתמוטט.
תובנות מרכזיות
- המנחה מודה בכנות שהוא עצמו האמין שחמאס לא יסכן את שלטונו ברצועת עזה, ולימד תפיסה זו לסטודנטים שלו — ומשתמש בכך כדי להדגים שזו הייתה קונספציה רוחבית, לא כשל של מחנה אחד.
- 'ניהול הסכסוך' מבוסס על הנחה עובדתית שלא ניתן לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני — תפיסה שמקורה כבר אצל משה דיין ב-1967: לשלוט בשטחים אך לא לספחם ולא להגיע לשלום.
- התפיסה זכתה לתמיכה רוחבית יוצאת דופן — נתניהו, לפיד, בנט, גנץ, בוגי יעלון ואפילו סמוטריץ' (שבתוכניתו מ-2017 לא שינה את הסטטוס קוו בעזה) — וכך הפכה מעמדה פוליטית ל'קונספציה הישראלית'.
- מיכה גודמן הציע 'צמצום הסכסוך' כאלטרנטיבה, אך לטענת המנחה זו עדיין נשארה בתוך מסגרת ניהול הסכסוך — לצמצם בלי לנסות או אפילו לקוות לסיים אותו.
- ביקורת חדה על גודמן: השמטת רצועת עזה כמעט לחלוטין מהדיון לא הייתה 'נקודת עיוורון מביכה' אלא התשתית שעליה הונחו כל הקונספציות.
מה פספסנו? מה אני פספסתי? במה צדקתי? מה היו הקונספציות שפעלו בצמתי קבלת ההחלטות הישראלים ולא אפשרו לנו לחבר את פיסות המידע לכדי הבנה שפניו של חמאס אינם לעוד סיבוב לשיפור עמדות?