
כמעט כל מה שאתם חושבים שאתם יודעים על נישואין שגוי — הם מעולם לא היו יציבים, מונוגמיים או מבוססי אהבה.
דורון פישלר מפרק את ה"מובן מאליו" של מוסד הנישואין ומראה שכל מה שמספרים לנו עליו — שהוא עתיק ובלתי משתנה, שתמיד היה בין גבר אחד לאישה אחת, ושהמשבר והגירושין הם תופעה חדשה — הוא, במילותיו, "מאה אחוז בולשיט". דרך האטלס האתנוגרפי, מנהגים בטיבט, אצל האסקימוסים, ואצל שבטים אינדיאניים, הוא מראה כמה מגוונות היו צורות הנישואין בהיסטוריה. הטענה המרכזית: לאורך רוב ההיסטוריה אנשים לא התחתנו מאהבה אלא משיקולים פוליטיים וכלכליים — ליצירת קשרי משפחה והישרדות. מתאים למי שאוהב היסטוריה חברתית, אנתרופולוגיה ופירוק תפיסות שנראות מובנות מאליהן.
תובנות מרכזיות
- באטלס האתנוגרפי, שסקר יותר מאלף חברות, רק כחמישה עשר אחוז היו מונוגמיות — כל היתר התירו פוליגמיה ברמה כלשהי, כך שהדרישה לזוג בלבד היא דווקא מיעוט.
- ההגדרה של 'נשוי' השתנתה דרמטית בין תרבויות: בחלק מאפריקה זוג נחשב נשוי ברגע שהם אוכלים יחד, ובסרי לנקה אישה נחשבה נשואה לגבר כל עוד היא מבשלת עבורו בפומבי.
- נישואין חד-מיניים אינם המצאה מודרנית — אצל הצ'רוקי, הנאוואחו ושבטים נוספים שני גברים או שתי נשים יכלו להתחתן כל עוד אחד מילא את 'תפקיד הגבר' והשני את 'תפקיד האישה'.
- ברומא העתיקה הגירושין היו כה נפוצים וקלים עד שקיסר חוקק חוק שמחייב לחזור על הצהרת הגירושין גם בבוקר שאחרי, כדי לוודא שהאדם רציני.
- הרעיון להתחתן מתוך אהבה הוא חדש יחסית — הוא התבסס רק במאות ה-17 וה-18, כשרמת החיים עלתה והאדם הממוצע כבר לא היה תלוי לחלוטין בקשרי המשפחה כדי לשרוד.
אם הנישואין כפי שאנחנו מכירים אותם — מונוגמיים, מבוססי אהבה, יציבים — הם כל כך טבעיים ועתיקים, איך ייתכן שלאורך רוב ההיסטוריה אנשים התחתנו מסיבות פוליטיות וכלכליות, ובמקרים מסוימים אפילו עם בני זוג מתים?