ליז מלכה, רצת אולטרה־מרתון טבעונית שהשלימה 246 ק"מ בספרטתלון, מספרת איך עובדת סוציאלית הופכת לספורטאית קצה — ומה קורה לגוף ולנפש כשמתישים אותם עד הקצה ודוחפים עוד קצת.
פרק שמוקדש לספורט ולטבעונות, שבו טליה פינקל ואביתר מארחים את ליז מלכה, מאמנת ריצה ורצת אולטרה־מרתון. ליז מספרת על המסע שלה מעבודה סוציאלית בתחום בריאות הנפש אל ריצות מרחק קיצוניות, על המרחק הארוך ביותר שעשתה — 246 ק"מ במרוץ הספרטתלון מאתונה לספרטה שלקח לה כ-35.5 שעות — ועל ילדותה כבת שומעת להורים חרשים שעיצבה אותה. השיחה צוללת ל'משברים' ול'שדים' (חוסר ביטחון, מחשבות פורשות) שעולים בשעות הארוכות של המרוץ, ולתפקיד המכריע של המלווים והמאמן שמאמינים בה יותר משהיא מאמינה בעצמה. הפרק נוגע גם בקשר בין טבעונות לספורט עילית, ומתאים למי שמתעניין בריצה, בכוח מנטלי ובסיפורי התמודדות אישית.
תובנות מרכזיות
- אולטרה־מרתון הוא בעיני ליז כלי טיפולי: דרך הריצה אפשר ללמוד על תחושת המסוגלות של אדם ועל הדרך שבה הוא מתמודד עם מצבי משבר, ולכן המעבר מעבודה סוציאלית לאימון ריצה לא רחוק כפי שנדמה.
- בספרטתלון (246 ק"מ) הקושי העיקרי אינו השטח אלא ה'קאטָאוֹף' — סף הזמן ההדוק: מתוך כ-400 מתחילים בדרך כלל רק כ-50% מסיימים, וצריך לרוץ את 100 הק"מ הראשונים מהר יחסית כדי להספיק את 146 הנותרים.
- ה'משבר' אינו מתוכנן בעיתויו אבל בלתי נמנע: ליז גילתה שכל פעם שפגשה ברגליים מרחק חדש הופיע משבר — אך עם הניסיון הוא נחלש, ולפני שנה רצה 100 ק"מ ברצף ב-8 שעות ו-47 דקות בלי שום משבר.
- ה'שדים' שלה הם חוסר ביטחון ומחשבה מקרסמת של 'את לא מסוגלת לסיים' — והם גדלים ככל שגדלה התשישות; מה שהוציא אותה מהמשבר סביב הקילומטר ה-200 היה הידיעה שבני המשפחה מחכים לה בתחנת ה-210.
- הילדות כ'פה ואוזניים' של הורים חרשים נתנה לה מגיל צעיר היכרות עם מושגים שבוגרים רבים לא מכירים (ביטוח, רכישת דירה) ותפקיד טיפולי טבעי, מה שכיוון אותה לפסיכולוגיה ועבודה סוציאלית.
- טבעונות וספורט עילית אינם סותרים: ליז מזכירה שלגמר ווימבלדון עלו שחקנים שמפחיתים מאוד מוצרים מן החי, כדוגמה לכך שאפשר להיות טבעוני וספורטאי ברמה הגבוהה ביותר — ואולי אף ליהנות מיתרון.
מי השדים? תארי לי אותם — מה הם השדים האלה שאת פוגשת במרחקים הארוכים?