הדס קלדרון

השחקנית והמחזאית עדה סקלדרון מספרת איך אהבת בעלי החיים והבמה רדפו זו את זו כל חייה — עד שהפכו למחזה ילדים שהציל עשרות כלבים.

בפרק שמנחה לבד (טליה הקבועה נעדרת) מתארחת עדה סקלדרון — שחקנית מגיל שש, מחזאית ומנהלת אמנותית של תיאטרון לילדים ולמבוגרים, וטבעונית. היא משחזרת איך כבר בכיתה ג' הקימה עם חבריה אחת הכלביות הראשונות ברמת השרון בבית נטוש, ומתארת את ההתלבטות הגדולה בין קריירת המשחק ללימודי וטרינריה. הפרק מגיע לשיא רגשי סביב המחזה 'החבר הכי טוב שלי' — סיפור על ילד שלא מדבר וכלב נטוש שמתיידדים — שהוצג כמעט בכל בית ספר וגרם לאימוץ עשרות כלבים. מתאים למאזינים שאוהבים סיפורי חיים אישיים, תיאטרון, ופעילות למען בעלי חיים.

תובנות מרכזיות

• עדה הקימה עם ילדי השכונה כבר בכיתה ג' 'בית בטוח' לכלבים נטושים בבית נטוש ברמת השרון, שנים לפני שהיו עמותות — וגבו חמישה שקלים סמליים על מסירת כלב כדי שהמאמצים ירגישו מחויבות.
• נקודת מפנה: דיקן אוניברסיטת חיפה אמר לה שגם בהיותו דוקטור, פרופסור ודיקן — לו היה לו כישרון שהוא באמת חלק ממנו, לא היה מוותר עליו. המשפט הכריע אותה לחזור מביולוגיה לאמנות.
• כשהתלבטה אם ללמוד משחק, היא 'עשתה עסקה עם היקום': תיבחן רק לבית ספר נסן נתיב שמקבל 15 תלמידים בלבד — אם תתקבל זה הסימן, ואם לא תוותר על המשחק.
• המחזה 'החבר הכי טוב שלי' נכתב מתוך דחף פנימי אחרי לידת בנה ופטירת סבה, אף שעד אז לא כתבה מעולם ובמשפחתה הייתה חלוקה נוקשה — שחקנית, ציירת, משורר, ללא ערבוב תחומים.
• התמה של המחזה: 'ילד מציל כלב, כלב מציל ילד — נוכל לתקשר עם כל אחד אם נדע איך להקשיב'; המונולוג על רגע הנטישה, שבו הכלב מאמין שבעליו עוד יחזרו אליו, מותיר את הקהל בדמעות.