עיתונאי שבמשך שנה וחצי בז ל-AI מספר איך כלי שיושב על המחשב שלו, ולא באתר, גרם לו לשנות את דעתו ולהפוך לעיתונאי דאטה.
בפרק האחרון של העונה שני המנחים יושבים לעשות 'עונה על האינטרנט', ובמרכזה תהליך אישי שאחד מהם מכנה 'איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את קלוד'. הוא מסביר שבמשך כשנה וחצי ראה ב-AI דבר מגוחח ומפגר (בעיקר בגלל ההזיות וההיענות המרצה של הצ'אט), אבל משהו השתנה כשהכלי עבר מלהיות שירות באתר לתוכנה שיושבת פיזית על המחשב, שאליה ניגשים דרך הטרמינל. הדיון נע בין נוסטלגיה תרבותית (רובי וויליאמס, בויבנדים) לבין הסבר נגיש על שכבות אבסטרקציה במחשבים, מה ההבדל בין אתר לתוכנה, ועד הדגמה של עבודה עם קלוד מהטרמינל. הפרק מתאים למי שמתעניין בשינוי היחס בין אנשים לידע בעידן ה-AI ובהשלכות שלו על מקצוע העיתונאות.
תובנות מרכזיות
- הקיר שנשבר אינו טכנולוגי אלא חברתי: הגבול בין 'מי שיודע מחשבים' ל'מי שלא' מצטמצם, כי כבר לא צריך לדבר כמו מחשב כדי להפעיל אותו.
- המנחה טוען שהתובנה הגאונית של ChatGPT היא ה'Chat' ולא ה'GPT' — אופן הממשק, הפרומפט והאיטרציה, הם החידוש האמיתי, בדומה למסך או למקלדת.
- טכנולוגיה לרוב לא מונעת מעצם החדשנות אלא משינוי חיצוני שמחייב אותה: זום היה קיים עם אלף מתחרים עד שהקוביד חייב אותו, בעוד משקפי VR קיימים מאז שנות ה-80 ועדיין אין להם שימוש אמיתי.
- המעבר מ-AI כשירות ענן באתר לתוכנה מקומית על המחשב הוא מה ששינה את התמונה עבור עיתונאי שחושש לאבטחת מידע ונמנע מהעלאת מסמכים לענן.
- בעזרת הכלי המנחה הופך מ'שואל שאלות' ל'נותן משימות' — בונה לעצמו כלים עיתונאיים, עושה אנליזת דאטה לנתוני תקציב ממשלתי, ומבצע בשעתיים עבודה שפעם דרשה צוות סטודנטים.
אם עכשיו הייתי אומר לך 'בוא תבנה שפת תכנות', איך אתה חושב שהיא צריכה להיראות?