"הזמר המבצע הגדול האחרון": פרידה מישי לוי

במאי הסרט 'בופור', יוסף סידר, מזהיר שהדגל הישראלי שמתנוסס שוב על ההר המקולל הוא לא סמל של גבורה אלא סימן שסטינו מהדרך.

בעקבות הידיעה שכוחות צה"ל כבשו מחדש את מוצב הבופור, 26 שנה אחרי שהחייל הישראלי האחרון עזב את לבנון, גואל פינטו מארח את יוסף סידר, במאי הסרט 'בופור'. סידר מתאר את התסכול שלו אל מול נציגי ציבור (כמו בצלאל סמוטריץ') שרואים בחזרה לבופור 'תיקון חטאים לאומיים', וטוען שהסרט שלו עסק דווקא ב'איך מלחמות נגמרות' ובאומץ של מנהיג לעצור ולעזוב. סידר, ששירת בעצמו בבופור כחייל וכמילואימניק, קורא לאזרחים לדרוש מהמנהיגים אופק ופתרון דיפלומטי במקום המשך לחימה, ומדגיש שאין פתרון צבאי לאיום על הצפון. הפרק מתאים למי שמתעניין בקולנוע ישראלי, בזיכרון מלחמות לבנון ובדיון ערכי-פוליטי על מגבלות הכוח. שווה האזנה בזכות הניתוח הכן והאישי של אחד היוצרים המשפיעים בקולנוע הישראלי.

תובנות מרכזיות

• סידר מזהה היפוך משמעות מטריד: אם בסרט נתינת הסוף למלחמה העניקה משמעות להקרבה, הרי שחזרה לבופור היום הופכת את אותה הקרבה לבזבוז חיי אדם חסר מוצא.
• השם 'בופור' (בצרפתית: מוצב יפה) הפך אחרי 1982 לסמל של מוות תמידי, ולבני הדור שמיעתו טומנת בתוכה גם את זארני, צור וצידון - מלחמות לבנון כולן במילה אחת.
• סידר מתעקש שעמדתו אינה 'צבועה בצבע פוליטי' וקורא דווקא לאיש צבא מהמיינסטרים כמו אייזנקוט להשמיע את הקול הזה - האחריות לדרוש אופק היא על האזרחים, לא על המנהיגים.
• טענה מרכזית: מיצינו את כל מה שהכוח מאפשר - השמדנו ערים, חיסלנו את מנהיגי חיזבאללה, הרגנו אלפי מחבלים - ועדיין תושבי הצפון והדרום אינם חשים ביטחון רב יותר משחשו לפני שלוש שנים.
• תפקיד האמנות, לדבריו, הוא 'לחתור תחת משטר הדעות' ולהפוך את השכול השקט לצעקה שתשפיע על מקבלי ההחלטות - בעוד השכול הנוכחי דווקא משתיק אנשים.