שנה למותה של קורין אלאל

תוכנית זיכרון מרגשת לקורין אלאל, שמצליבה זיכרונות אישיים של מי שהכירו אותה עוד לפני שהפכה לאמנית שכולנו מכירים.

אינבל גזית מקדישה שעתיים לזכרה של קורין אלאל, לעצמאות ולייחוד שלה לצד הפגיעות שהיו בה, בשילוב קטעי ארכיון מגלי צה"ל וראיונות עם קולגות ושותפים ליצירה. איזי רושדות מספר איך הכיר את קורין עוד כילדים — האבות שלהם עלו ארץ יחד — וכיצד נפגשו שוב כמתבגרים, עד שב-1983 מצא את עצמו מפיק את אלבומה הראשון אחרי שלהקתה נטשה אותה ותיסלם התפרקה. חנה גולדברג, כותבת המילים, מתארת את החיבור האינטואיטיבי והלא-מילולי ביניהן ואת תהליך היצירה המשותף שנשען על הפתעה, צחוק וריפוי עצמי. התוכנית מתאימה למי שאוהבים את המוזיקה הישראלית, את קורין אלאל ואת סיפורי האנשים שמאחורי השירים.

תובנות מרכזיות

• קורין אלאל החלה להלחין רק מנגינות בלי מילים, והמפנה לכתיבה בעברית הגיע ממפגש עם יהודית רביץ בצבא — שגרם לה להבין שמותר לה לפתוח ספר שירה של לאה גולדברג ולעשות בו כרצונה.
• איזי רושדות הכיר את קורין עוד מילדות מוקדמת כי האבות שלהם עבדו יחד בעניינים ביטחוניים ועלו ארץ באותה תקופה; הפער של שלוש שנים ביניהם נשמר תמיד.
• שיתוף הפעולה ההפקתי בין רושדות לאלאל נולד ממקריות ברחוב ב-1983: שניהם היו בדיוק ב'גישושים' — היא ננטשה על ידי הלהקה באמצע הקלטת אלבום, והוא בדיוק עזב את תיסלם והתחיל להפיק.
• חנה גולדברג וקורין אלאל כמעט לא דיברו על משמעות השירים; קורין הגיבה אינטואיטיבית עם אסוציאציות מוזרות והניחה לשירים לקחת אותה לעולמות שלה.
• גולדברג מתארת שלא ניסו ליצור משהו 'מצוין' אלא 'לרפא את עצמן' או 'לדייק את עצמן' — לעיתים רק אחרי שהשיר יצא, מאזינים הסבירו להן את עצמן ואת מה שהתכוונו אליו.