אריאל הורוביץ חוגג 25 שנה לשיר 'רנה' ומספר בכנות איך הצד ההומוריסטי שלו תפס ברדיו, מה זה אומר להיות בנה של נעמי שמר, ולמה רק היום הוא בשלום עם כל זה.
בשיחה אינטימית עם אינבל (מארחת 'בת תרבות'), אריאל הורוביץ מציין 25 שנה לשירו 'רנה' ויוצא למסע בקריירה בת שמונה אלבומים. הוא מנתח למה דווקא הצד ההומוריסטי-ציני של יצירתו ('סיגל נחמיאס', 'יאללה ביי') תפס ברדיו, בעוד שירים רגישים יותר נדחקו הצידה בבחירות של חברות התקליטים והיחצנים. הורוביץ מדבר בכנות על היותו בנה של נעמי שמר — איך בבית לא הרגיש בכלל את 'המונומנט הלאומי', ואיך זה צף רק בלווייתה. בנוסף הוא מספר על הפרויקט 'אחיות שמר 24' שמחדש את שיריה של אמו בסאונד עכשווי. מתאים למי שאוהב מוזיקה ישראלית, סיפורי יצירה ושיחות אישיות על אמנות וירושה משפחתית.
תובנות מרכזיות
- הורוביץ מודה שהצד ההומוריסטי הוא מה ש'תפס' ברדיו בסוף שנות התשעים, הוא הצטער על כך שנים, ורק היום מספיק מבוגר כדי להיות עם זה בשלום ולחבק את זה בחזרה.
- ליוצר אין שליטה על איך הקהל קולט אותו — לקח שלמד מזמן: הבחירות של חברות התקליטים והיחצנים (למשל אילו שורות בשיר ישמיעו) עיצבו את הדימוי הציבורי שלו לא פחות מהיצירה עצמה.
- כתיבתו המוקדמת, באופן לא מודע, ביקשה לסמן טריטוריה משלו: 'אני מהחיים ובקטן', ציני ואישי — להבדיל מהכתיבה של דור אמו, דור 'סימני הקריאה' שצמח על רקע המתים במלחמת השחרור.
- ההישג האמיתי לדעתו הוא של הוריו: בבית לא הייתה שום בעיה עם הבחירה שלו במוזיקה. את עומס 'המונומנט הלאומי' של נעמי שמר חש לראשונה רק בלווייתה, כשנשאר רק הדמות הלאומית במקום האדם, וזה הקשה עליו לכתוב תקופה.
- הפרויקט 'אחיות שמר 24' מחדש את שירי נעמי שמר בסאונד של היום, ותוך חודש צבר מעל 20 אלף השמעות בספוטיפיי בלבד.
אריאל סיפר ששאל את היחצנית למה לא משמיעים את השורה הכי רלוונטית בשיר 'תוצאות הבדיקה' — 'אני מחכה והיא מחכה' — וכך הבין שהדימוי הציבורי שלו נבנה מבחירות חיצוניות, לא רק מהיצירה.