במעגל סגור - פודקאסט אימה | והפעם: שתיקת הכבשים | פרק 5 | silance of the lambs

שלושה חובבי אימה צוללים לתוך 'שתיקת הכבשים' ומסבירים למה זה למעשה סרט אימה שהוסווה כמותחן פסיכולוגי כדי לזכות באוסקרים.

פרק 5 של הפודקאסט 'במעגל סגור', המוקדש לאימה וסרטי אימה, מארח את יוצר סרטי האימה איתן גפני לצד המנחים תומר קרמלי ושותפו לדיון מעמיק בקלאסיקה 'שתיקת הכבשים' מ-1991 בבימויו של ג'ונתן דמי. השלושה משתפים בחוויות הצפייה הראשונות שלהם בילדות, מנתחים את המשחק האייקוני של אנתוני הופקינס וג'ודי פוסטר, ומציגים טענה מרכזית: זהו למעשה סרט אימה שמותג בכוונה כמותחן פסיכולוגי כי באמריקה של תחילת שנות ה-90, אחרי דעיכת סרטי הסלאשר, סרט אימה מיינסטרים נחשב להתאבדות כלכלית. הדיון כולל ניתוח תסריטאי על מבנה עלילה A ו-B, השוואה לספר של תומאס האריס ולסרט הקודם 'מן-האנטר', ופירוק של בחירות בימוי וצילום. מתאים לחובבי קולנוע, אימה ותסריטאות שאוהבים ניתוח גיקי ומעמיק.

תובנות מרכזיות

• הסרט מותג בכוונה כמותחן פסיכולוגי ולא כסרט אימה, כי האמריקאים ידעו שאם ישווקו אותו כאימה אף אחד לא ילך לראות - בתחילת שנות ה-90, אחרי דעיכת הסלאשרים, אימה מיינסטרים נחשב התאבדות כלכלית.
• מבחינה תסריטאית, ברוב הסרטים עלילה A (המרדף אחרי הרוצח) תופסת 60-70% מהזמן ועלילה B (המסע האישי) 30-50%; ב'שתיקת הכבשים' היחס הוא 50-50, וזו אחת הסיבות שהסרט כה חזק ולמעשה טוב יותר מהספר.
• זהו אחד המקרים הנדירים שבהם הצליחו להכניס כמעט את כל הספר אל הסרט בלי להחסיר פרטים קריטיים, ועדיין הסרט יצא טוב יותר מהספר בזכות רבדים שלספר לא היה עניין להיכנס אליהם.
• ל'שתיקת הכבשים' קדם סרט מ-1986 בבימוי מייקל מן בשם 'מן-האנטר', שבו בריאן קוקס גילם את חניבל לקטר; אותו מפיק, דינו דה-לורנטיס, הפיק את שני הסרטים ולא ויתר אחרי כישלון הראשון.
• בחירת הצילום של קלוז-אפ ישיר אל המצלמה, בגובה עיניה של ג'ודי פוסטר ולא 'אובר דה שולדר', שמה את הצופה בעיניה של הגיבורה ויוצרת תחושת אי-נוחות (unsettling) לאורך הסרט.