הברק מכה פעמיים: רצח רוברט קנדי

נדב הלפרין חוזר 220 שנה אחורה לדו-קרב קטלני של אנדרו ג'קסון, הנשיא היחיד שהרג אדם במו ידיו, כמראה לתרבות הרובה ולמתח הגלובלי של ימינו.

בפרק זה של 'אש זרה' מאת נדב הלפרין (כאן תרבות, תאגיד השידור הישראלי) המנחה יוצא ממאורע אחד וספציפי — דו-קרב משנת 1806 שבו אנדרו ג'קסון, אז כבן 29-30 ולימים הנשיא השביעי של ארצות הברית, הרג ביריית אקדח את צ'רלס דיקנסון בעקבות סכסוך כספי קטן על הימורי מרוצי סוסים. סביב הסיפור הוא פורש את דמותו השנויה במחלוקת של ג'קסון: גיבור 'האדם הפשוט' שהרחיב את זכות ההצבעה, אך גם בעל עבדים ומי שחוקק את חוק גירוש האמריקנים הילידים. הפרק קושר זאת להחזרת הדיוקן של ג'קסון לחדר הסגלגל בידי טראמפ, לדימוי 'השולף המהיר' של המערב הפרוע אצל קלינט איסטווד, ולמתח ה'טוויטרי' מול איראן. מתאים למאזינים שאוהבים הרהור היסטורי-תרבותי שמחבר עבר ואקטואליה.

תובנות מרכזיות

• אנדרו ג'קסון הוא, ככל הידוע, הנשיא היחיד בתולדות ארה"ב שהרג אדם במו ידיו מחוץ למסגרת מוכרת כמו צבא או אכיפת חוק — בדו-קרב פרטי.
• הדו-קרב התפתח באירופה כשיטה חוקית להכרעת מחלוקות; בימי הביניים הניחו שהאל יכריע מי צודק לפי מי שידו על העליונה, ולעיתים שימש כשבית המשפט לא ידע להכריע.
• בתחילת המאה ה-19 הדו-קרב כבר לא היה חוקי כמעט בכל מדינות ארה"ב, אך החוק לרוב לא נאכף — ולכן ג'קסון ודיקנסון פשוט חצו למדינה אחרת כדי לקיימו.
• סביב ג'קסון מתנהל 'ריקוד' פוליטי מתמשך: טראמפ החזיר את הדיוקן לחדר הסגלגל, בוש ואובמה ולאחר מכן ביידן הוציאו אותו, וטראמפ החזירו שוב — סמל להתלבטות אמריקנית על אופן קריאת ההיסטוריה.
• הלפרין מציב שאלה תרבותית: כיצד התרבות 'עברה' על מעשה הריגה והגדירה אותו כלא-רצח, ומה הדבר אומר על הגבריות האמריקנית שבּיסודה הרובה הצמוד למותן.