איישטרו - למה לא אומרים 'אני אוהב אותך' ביפנית? [מילים ביפנית שאין בעברית]

שתי מילים יפניות פשוטות שאומרים בפתח הדלת חושפות תפיסת עולם שלמה על הבית, המשפחה והגבול שבין פנים לחוץ.

הפרק, בהנחיית יושי (יוש-סן) ודנה נחום-הרמן, צולל אל צמד המילים היפניות 'תדאימה' (חזרתי הביתה) ו'אוקאירי' (חזרת/ברוך שובך), ואל מקבילתן ביציאה — 'איטאקימאס' ו'איטֵרַשַאי'. האורחת, לאה כימורה, בעלת בית ספר ללימוד יפנית שמגדירה את עצמה 'מאה אחוז ישראלית ומאה אחוז יפנית', עוזרת לפענח את המשמעות המילולית והתרבותית של הברכות. השלושה מראים איך הברכות הללו יוצרות 'קאט' נפשי בין המרחב הציבורי החיצוני למרחב הפרטי הפנימי, ומשווים זאת לישראליות שבה הגבול בין פנים לחוץ כמעט מיטשטש. הפרק מתאים למי שמתעניין בשפה יפנית, בהבדלי תרבות יפן-ישראל, וברעיון שלפיו שפה מעצבת זהות ותפיסת עולם.

תובנות מרכזיות

• 'תדאימה' הוא קיצור של 'עכשיו חזרתי' ו'אוקאירי' פירושו 'חזרת' — אלו הצהרות ולא שאלות, וצריך שני צדדים כדי שהברכה תתקיים: מי שחוזר ומי שמקבל את פניו.
• ל'אוקאירי' תמיד מתלווה סימן הכבוד 'או', והברכה זהה כלפי ילדים, מבוגרים וסבא-סבתא — אין בה היררכיה משפחתית, כולם שווים מולה.
• ביפן יש הפרדה חדה בין מרחב פנימי לחיצוני, והברכות בכניסה וביציאה יוצרות 'קאט' שמאפשר להשיל את מטען החוץ לפני הכניסה הביתה — בישראל, לעומת זאת, הפנים והחוץ מחוברים (יוצאים בכפכפים ובפיג'מה).
• ביציאה אומרים 'איטאקימאס' (אני יוצא ואחזור) ומקבלים 'איטֵרַשַאי' (צא ושוב) — מובלע בהם איחול שתהיה נסיעה בטוחה ושיש לאן לחזור, תחושת עוגן ומקום בטוח.
• בכניסה לבית יפני יש חדרון קטן בשם 'גנקן' שכל תכליתו להוריד בו נעליים — מטאפורה וגם מעשה ממשי של לא להכניס לכלוך מבחוץ פנימה.