בקורפוס של פודקאסט·ישראל יש 270 פרקים שבהם דיברו על ילדים ומסכים, ורק 18 מהם נקבו במספר ממשי, גיל או מגבלת זמן. כל השאר ממליצים בלי מספר, ולכן ההמלצות מתנגשות: חוקרת מוח מהטכניון מציעה טיימר של 30 דקות, עיתונאי טכנולוגיה אומר שהכמות בכלל לא הנקודה, ופרלמנט באירופה פשוט אסר רשתות חברתיות מתחת לגיל 15.
המספרים
עברנו על 12,681 ניתוחי פרקים ועל 10,954 תמלילים. 134 ניתוחים, קצת יותר מאחוז אחד, נוגעים גם במסכים וגם בילדים או בהורים, על פני 118 תוכניות שונות. ברמת התמליל, שבה אפשר לספור מילים ולא רק תקצירים, 270 פרקים עומדים ברף של דיון ממשי בשני הנושאים יחד.
מתוך 270 התמלילים האלה, רק 18 מציבים מספר קונקרטי ליד מילה שקשורה למסך: גיל, שעה ביום, חצי שעה, סף כלשהו. זה 6.7 אחוזים, כלומר 93 אחוזים מהשיחה הישראלית על ילדים ומסכים מתנהלת בלי יחידת מידה. זו הסיבה שהורה ששומע שלושה פרקים יוצא עם שלוש תשובות סותרות. הנושא גם צעיר: 129 מתוך 131 הפרקים המתוארכים יצאו בשנים 2020 עד 2026, ומחציתם, 64 פרקים, יצאו ב-2026 לבדה.
| שנה | פרקים |
|---|---|
| 2020 | 2 |
| 2021 | 9 |
| 2022 | 7 |
| 2023 | 12 |
| 2024 | 11 |
| 2025 | 24 |
| 2026 | 64 |
| סך הכל 2020 עד 2026 | 129 |
פילוח הפלטפורמות באותם 270 תמלילים: טיקטוק מוזכרת ב-131 מהם, אינסטגרם ב-121 ויוטיוב ב-101.
איפה מתנהלת השיחה הזאת בפועל? לא במדור ההורות. 270 הפרקים מתפרשים על 124 תוכניות ו-48 ז'אנרים שונים, ורק 8 מהם יצאו בתוכנית שאפל מסווגת כהורות. הקבוצה הגדולה ביותר היא קומדיה עם 50 פרקים, אחריה חברה ותרבות עם 32, כדורגל עם 27 ופוליטיקה עם 25. במילים אחרות, ילדים ומסכים כבר לא נושא של מומחים אלא שיחת חולין שנכנסת לכל פודקאסט.
| ז'אנר | פרקים | מהם נוקבים במספר |
|---|---|---|
| קומדיה | 50 | 0 |
| חברה ותרבות | 32 | 6 |
| כדורגל | 27 | 1 |
| פוליטיקה | 25 | 1 |
| ספורט | 11 | 1 |
| עסקים | 11 | 1 |
| הורות | 8 | 2 |
| חדשות טכנולוגיה | 8 | 1 |
| פיתוח אישי | 7 | 1 |
| חינוך | 7 | 0 |
| 38 ז'אנרים נוספים | 84 | 4 |
| סך הכל | 270 | 18 |
העלו את הרף
הרף הנמוך הזה קולט גם אזכור חולף. התמליל החציוני בקבוצה מזכיר מסך שבע פעמים בלבד, ולכן שווה לבדוק מה קורה כשדורשים דיון עמוק יותר. המחוון מסנן את 270 הפרקים לפי מספר אזכורי המסך המינימלי בתמליל: ברף 10 נשארים 83 פרקים, וברף 30 נשארים 3 בלבד. ככל שהרף עולה גדל שיעור הפרקים שנוקבים במספר, מ-6.7 אחוזים ברף 5 ל-21.1 אחוזים ברף 20, ומעבר לכך המדגם קטן מכדי להסיק ממנו. כל הערכים מופיעים גם בטבלה שמתחת, בלי צורך במחוון.
270 פרקים ב-124 תוכניות, 18 מהם נוקבים במספר, 6.7 אחוזים.
הטבלה שמתחת מציגה את אותם נתונים בכל רף.
| מינימום אזכורי מסך | פרקים | תוכניות | נוקבים במספר | שיעור הנוקבים במספר |
|---|---|---|---|---|
| 5 | 270 | 124 | 18 | 6.7 אחוזים |
| 10 | 83 | 39 | 8 | 9.6 אחוזים |
| 15 | 41 | 23 | 5 | 12.2 אחוזים |
| 20 | 19 | 14 | 4 | 21.1 אחוזים |
| 25 | 5 | 5 | 2 | 40.0 אחוזים |
| 30 | 3 | 3 | 1 | 33.3 אחוזים |
מחלוקת ראשונה: כמה מול מה
הצד המדעי בקורפוס מגיע מפרק של שלושה שיודעים שבו מתארחת פרופ' ציפי הורוביץ קראוס מהטכניון. היא פותחת דווקא בהרגעה: "אני קודם כול רוצה להרגיע ולומר שאין מחקר חדש שאומר שסמארטפונים או שימוש במסכים גורם לדמנציה בילדים". מיד אחר כך היא מנקזת את הצד השני: "ילדים לא הופכים להיות יותר חכמים מחשיפה למסכים, ה-IQ לא עולה וההולכה עצבית לא נהיית טובה יותר". הממצא הקשה מגיע מהמעבדה שלה: "כשהסמארטפון היה ליד הילד, ראינו בעצם מבחינה מוחית, השתמשנו בכלי שנקרא EEG, ראינו שיכולות קשב של הילד הן דומות ליכולות קשב של ילד שיש לו הפרעת קשב וריכוז". ההמלצה המעשית שלה היא כמותית: "שימו שעון, שימו שעון לכמה זמן, תגבילו ב-30 דקות כדי שלא תתחילו להיכנס לאיזושהי גלילה אינסופית".
בפרק של עושות הורות שמוקדש כולו ליחסים עם מסכים, העיתונאי דרור גלוברמן מפרק בדיוק את המדד הזה: "אני כבר פחות מסתכל על הפקטור הזה של כמה שעות היית מול המסך, זה פחות אכפת לי הכמה, יותר אכפת לי המה והאיך". הוא גם מסרב לתייג את המדיום: "בוודאי שיש במסכים אין ספור דברים מועילים לכל הגילאים". ובאותה נשימה הוא מפנה את הזרקור להורה עצמו: "ואם אתה כל הזמן נשאב למסך הזה, ואם הילד לא מצליח להגיע אליך דרך המסך, איבדת כל תוקף בלבקש ממנו משהו שקשור למסכים האלה".
הקצה השלישי של אותה מחלוקת קשוח משניהם. במדברות מהשטח, הפסיכולוגית ברכי שגב תוקפת את העצה הרווחת להרפות מהמגבלות בתקופות לחץ: "לגיטימי בתקופות מלחמה לא למנן זמן מסך. ואני כזה, אוקיי, לגיטימי, נגיד לדעתך, אבל מי משלם את המחירים של זה?". ואז היא נוקבת במספר: "ילד שיושב שלוש שעות ביום מול מסך, זה ילד משוגע לגמרי, שמישהו אחר כך צריך להתמודד עם הדבר הזה".
שלושה פרקים, שלוש יחידות מידה שונות: 30 דקות, שלוש שעות, ואפס. זו המחלוקת הכי שימושית בקורפוס, כי היא לא על עובדות אלא על מה בכלל מודדים.
מחלוקת שנייה: גיל, חוק, או הסכם כיתתי
הפרק של שולחן 4 מייצג את גישת הרגולציה. המנחים מדווחים ש"הפרלמנט הצרפתי אישר חוק האוסר על ילדים מתחת לגיל 15 להשתמש ברשתות חברתיות", ומרחיבים מיד את הגבול: "אין שום הבדל בין יוטיוב שורטס לאינסטגרם, אני חושב שזה בדיוק אותו נזק". זו העמדה היחידה בקורפוס שמעבירה את ההכרעה מהסלון אל המחוקק.
פרקי ההורות פותרים את אותה בעיה מלמטה. בנשים מדברות מציעה מעין רוגק ווסטלר מהלך קיבוצי: "ככל שאפשר לדחות את גיל קבלת טלפון סלולרי קבוצתית, כיתתית, ההורים מתכנסים ואומרים, אנחנו לא נותנים טלפון חכם עד כיתה XY, זה מאוד מאוד עוזר". בסיפור ירוק מסבירים למה זה חייב להיות קיבוצי: "כי ברגע שילד גודל בכיתה ורק לו אין סמארטפון זה בעיה", ומספרים על שכבת הורים בקריית אונו שהחליטה להתאגד ולא לקנות סמארטפונים. באותו פרק גם מנוסחת ההצדקה ההיסטורית: "אבל סמארטפונים זה חסר תקדים".
אפילו ילדין, פודקאסט סיפורים לילדים, כבר מגלגל את ההסכם הזה כעלילה, כשדמות אחת אומרת "לא, ההורים שלי לא מרשים לי לפתוח טיקטוק".
מחלוקת שלישית: זמן מסך כמטבע
בהורות קשובה ללב רוני בבי אובדר מתארת את התפקיד הכלכלי שזמן המסך קיבל בבית הישראלי: "אצל ילדים גדולים יותר, או אפילו מתבגרים, זה יכול להיות זמן מסך, זה יכול להיות כסף". ואז היא הופכת את השולחן: "הדבר העיקרי שפרסים עושים, כשהם ניתנים כטקטיקה של שיתוף פעולה, היא לחבל במוטיבציה הפנימית של הילד". כלומר, מי שמנהל את המסך כמטבע מיקוח כבר הפסיד, גם אם המספר על הטיימר נשמר.
בילדים זה שמחה מנוסחת השאלה שההורים באמת שואלים: "כי הורים באים ונגיד אומרים כמה מסכים מותר, כמה ממתקים מותר". ההשוואה לממתקים חוזרת גם אצל הורוביץ קראוס, ושם היא מובילה למסקנה הפוכה: "גם מסכים בגיל מסוים זה נחמד, וגם לא צריך לגמרי לחסום את הילדים מטכנולוגיה".
שני קולות דוחפים לקצוות מנוגדים. בדור ה-AI הטענה היא שצריך לעודד שימוש: "אם אנחנו נעודד את הילדים שלנו להשתמש ברשתות החברתיות, ולהשתמש בכל הכלים הטכנולוגיים והיוטיוב שיש לנו היום, בשביל לפתח את תחום העניין שלהם". בהורות מהטבע המסך נתפס כמי שגזל את המשחק החופשי, ובכל זאת הפשרה שם היא של תוכן ולא של כמות: "מסכים וגם אם כן, אז לבחור את התוכן".
מה כן מוסכם
שלושה דברים חוזרים כמעט בכל פרק. ההורה נמדד לפני הילד: בהורות בלמידה המנחה קוראת בקול את דוח זמן המסך שלה עצמה, "יותר ארבע שעות ושבע עשרה דקות ביום". מה שעולה לרשת נשאר בה, כפי שמנוסח בכושר קרבי דגני: "אף אחד לא יכול להסיר אותה, אם מישהו אחר כבר שמר, שלח, השתמש בה, היא שמה, גמרנו". וסקרנות עדיפה על שיפוט, כדברי מעין רוגק ווסטלר: "להתעניין ולהסתקרן ולנסות להכניס רגע את הראש לתוך המסך שלהם, בלי להיות מייד שיפוטיים".
מה שאין בקורפוס בכלל הוא נתון ישראלי. אף אחד מ-270 הפרקים לא מצטט סקר שימוש ישראלי, סף גיל שקבע משרד החינוך, או מדידה מקומית של שעות מסך. המספר היחיד שמצוטט ממוסד רפואי הוא ההמלצה על גיל שלוש, וההמלצה הזאת מיובאת.
פרקים קשורים
שאלות ותשובות
הארכיון שלכם הוא אודיו מת שגוגל ו-ChatGPT לא מוצאים
כל פרק יכול להיות מאמר עברי שמדורג בגוגל ומצוטט על ידי מנועי הבינה המלאכותית. זה בדיוק מה שעשינו כאן, אוטומטית, על הקורפוס כולו.
הכתבה נכתבה בסיוע בינה מלאכותית על בסיס ניתוח הקורפוס של פודקאסט·ישראל. כל המספרים חושבו מחדש מהנתונים בזמן הכתיבה וניתנים לשחזור.
